אני לא ממש זוכר איך הגענו לזה או מה בדיוק קרה כל מה שאני
יודע הוא שמישהי בבי"ס שלנו נהרגה - בתאונה, פיגוע או סתם
איידס, לא ממש משנה - כמעט כל הבנות בוכות, פעם הראשונה בחיי
שאני רואה פרחות בוכות - שתבינו אני לא דובק לסטריאוטייפ או
משהו כזה, פשוט שיש לי הגדרה בראש לאנשים, או שהם פרחות או שהם
ערסים קטנים או שהם סתם פריקים, אין לי ממש משהו נגד מישהו מהם
באופן ספסיפי, עיקרון הקיום של כולם מטריד אותי - אבל הפרחות
המזוייפות האלו כרגע מטרידות אותי יותר מכולם! הבכי שלהן כל-כך
מזוייף כל-כך מאולץ. עכשיו בחזרה לבי"ס, כמו שאמרתי - כמעט כל
הבנות בוכות, הפרחות מכסות את הפנים והדמעות זולגות להן על
האצבעות ובין הטבעות הרבות שהן עונדות בכל יד, הן מתחילות
להסיר אותן, כאילו לאות כבוד או משהו שמאלצי כזה, אבל אני יודע
את האמת, הן לא רוצות שהן יחלידו, אבל נראה שמשהו קורה להן, עם
כל טבעת שהן מורידות הבכי שלהן נראה יותר טבעי, אמיתי, שאני
רואה אותן עכשיו אני אפילו מרגיש משהו - רחמים, עצב, הזדהות,
מי יודע? - אחת מהן באה אלי ומסיבה מסויימת אני מדבר אליה בטון
הנחמד שלי - יכול להיות שאני מאבד את זה? - היא מבקשת ממני
לשמור לה על הטבעות, אני לוקח אותן בלי מילה ומהנהן אליה בחיוך
היא מחייכת אלי חיוך עצוב והולכת משם, לא עובר הרבה זמן ועוד
אחת באה עם אותה בקשה ואחריה ועוד אחת לבסוף אני מחזיק בטבעות
של תשעה בנות, אני ממשיך לשבת במקומי הנישא על המדרגות, משקיף
על כל התלמידים למטה משתתפים בטקס מטופש, נראה שיותר מילדה אחת
מהבי"ס נהרגה במשזה-לא-היה. רבע שעה אחרי זה אני משתעמם מהמשחק
הקבוע שלי - מוות מקורי לאנשים שאני בוחר באקראי - ומתחיל לחטט
בכיסים שם אני מוצא את הטבעות, כמעט שכחתי שהן שם, אני עובר
עליהן אחת אחת בוחן אותה מכל הצדדים רובן הדגול מכוערות
וצעקניות, אני מנסה לענוד אחת מהן, אני מרגיש אותה מתהדקת לי
על האצבע וכאילו מתחילה להזריק לי רגשות, אני נתקף בעשרות
סצנות עצובות מסרטים, עוברות בראשי כאילו אני נופל דרכן, את
רובן אני לא מזהה אבל את הרגש כן, כולם סצנות מוות של גיבור או
פרידה של אהובים אני מרגיש מחנק בגרון ומרגיש כאילו כל רגע בכי
עומד לבקוע ממני, אני מוריד מהר את הטבעת והכל נעלם אני מסתכל
מסביבי ורואה שכלום לא השתנה, מורה אחת עוברת לידי ומתחילה לתת
לי את הנאום הקבוע של 'אין לך כבוד?!' כשהיא מסיימת אני אומר
לה - בקול האומלל ומתרפס ביותר שאני מצליח לגייס - שאחות שלי
נהרגה שם (מעוות את הפרצוף כאילו עומד לבכות) ואומר לה שרק
רציתי להיות קצת לבד ושאני תכף יחזור... עם זה כל-כך חשוב
לה... וכמו קסם זה עובד, ההבעה שלה משתנה מיידית לרחמים (כמו
כל אשה טובה...) והיא אומרת לי שהיא מצטערת היא לא ידעה ואני
נלחם בחיוך ענקי מהמחשבה עליה מגלה אחרי זה שאין לי אחות. אני
מתעלם ממנה ואחרי כמה רגעים היא הולכת.
אני חוזר לטבעות, אני בוחר אחת באקראי ושם אותה בזהירות, שוב
אותה הרגשה, הרגש זורם לתוכי אבל שונה... אני מתמלא שנאה
עצומה, אני מביט במבט מתעב על חבורת היצורים שיושבים שם למטה
ואני מזהה את בעלת הטבעת, אני שונא אותי כל-כך אבל, אפילו יותר
מזה אני שונא את זאת שלידה החברה הכי טובה שלי, אני יודעת שהיא
התחילה איתו למרות שאמרתי לה שהוא שלי... שלי? הוא?!, אני
מוריד מהר את הטבעת וחיוך שטני של הבנה עולה לי על הפרצוף,
הטבעות מחזיקות בתוכן רגשות עצורים, אולי זו התשובה ללמה חצי
מהן נראות סתומות כמו הביוב של בי"ס ביום שעועית בקפיטריה, הן
פשוט לא מרגישות, זה לא שהן רעות או משהו כזה, הן פשוט לא
מרגישות, או יותר נכון לא 'מוציאות את זה' (אני מבין עכשיו למה
יש בכל בי"ס יועצת, מישהי עלולה להרגיש!!) אני ממשיך לעבור על
הטבעות, האחת הבאה הכילה, למרבה הפתעתי, אושר, מישהי שם למטה
לא רצתה להיות מאושרת, זיהתי אותה אחרי כמה רגעים - לועסת
מסטיק בפרצוף מעוות ומסתכלת מסביבי בסנוביות עשירה - אני יכול
רק לרחם עליה. הטבעת הבאה גורמת לי לחייף, תאווה, אני מתמלא
רצון אז לקרוע למורה ללשון את החולצה, להשכיב אותו על השולחן
ולצעוק לו 'כן, כן, דגש בעין חוק ברזל' אותה זיהתי בקלות היא
ישבה שני כיסאות מימינו ובהתה בו בחיוך חלומי בזווית הפה
(לועסת מסטיק כמובן). אני מוריד את הטבעת בשעשוע ומסתכל מסביבי
שוב, אני שם-לב שהם קרובים לסיום, כבר כמעט אף אחד לא בוכה, יש
לי זמן לעוד אחת, אני בוחר את הטבעת העדינה ביותר מצפה למצוא
רגש עדין, הפחד מכה אותי בהפתעה מוחלטת, אני רואה את המורה
לספורט ומנסה לקבור את עצמי, אני מתמלא תמונות שלו גוכן מעליי,
מזיע בחיוך מוטרף, נע במהירות ובכוח, מתלהב יותר ויותר עם כל
אנקת כאב שאני פולט, אני מוריד את הטבעת מהר ועכשיו תורי
להרגיש, שנאה, זעם.
אני מזהה עכשיו את הילדה, אני זוכר שהיא ניסתה להתאבד לפני
שבועיים, ילדה ממש חמודה, בקושי נערה, היועצת ישבה לידה. אני
יורד ממקום מושבי ופוסע לכיוון המורה בצעד מהיר והחלטי, איש די
זקן אבל חזק בצורה מפתיעה, כל זה לא משנה לי. כשאני מגיע אליו
כל הכוונות שלי להתעמת איתו מילולית נעלמות ואני מזנק עליו,
מפיל אותו לרצפה במשקל גופי ומתחיל להלום בו בפרעות שנובעת
משנאה, זעם ואיפושהו גם פחד... המחנך שלי ועוד כמה מורים
חסונים מצליחים בסופו של דבר לרסן אותי אני מנסה להסביר להם
מנופף בטבעת אבל הם לא מקשיבים, הם רק צועקים עלי, ובכל ההמולה
עולה לי רעיון אני תופס את האצבע של המחנך שלי ומלביש עליה את
הטבעת... כלום לא קורה למרבה הפתעתי, אך אז אני רואה את טבעת
הנישואין שלו ומבין (אולי ככה נשים מרסנות גברים אחרי
הנישואין?, לבדוק אחרי זה...) ביינתיים הוא מוריד את הטבעת
ומשליך אותה עם כל קיפוץ של הטבעת אני מרגיש פרצים קטנים של
פחד מחלחלים אני רץ אחריה נכשל ברגלי עם כל גל של פחד (אני
מבין את המטומטמות בסרטי אימה שנופלות כל שניה) אני לבסוף מגיע
אליה ואוחז בה בחוזקה אני מרגיש את הפחד דולף מסדק באבן, אני
מרים סלע ומנחית אותו על הטבעת והיא מילולית מתפוצצת מפחד, אני
כושל אחורה בגל עצום של אימה צרופה, אני יכול כמעט לראות את
הפחד באויר פונה לעבר הילדה וממלא אותה לגמרי היא נופלת,
מכווצת על הרצפה ונשארת שם רועדת, בדיוק כשהתחלתי לחשוב שאולי
זה לא היה הרעיון הכי מבריק היא קמה על רגליה, מנערת את ראשה
ואני מחייך כשאני רואה את הבעת השנאה והזעם עולה לה על הפנים
היא ניגשת אל המורה וסותרת לו, היא חושפת את כל הסיפור לפני כל
הבי"ס, ואני ממשיך בשלי, ריסוק שיטתי של כל הטבעות, הרגשות
מתעופפות בחצר בי"ס והכאוס משתלט, בפינה אחת חברות הכי טובות
מתגלגלות על הרצפה מכות אחת את השניה בפינה אחרת ילדה פורצת
בבכי, ילדה סנובית עשירה מתרוצצת ומקפצת כמו ילדה קטנה מחייכת
חיוך ענקי ובמרכז כל זה המורה ללשון ותלמידה מתגלגלים על הרצפה
גם הם 'מכים' אחד את השני, אני זוחל לי משם מקווה שבכל הבלגן
הזה ישכחו אותי.
למחרת לא התקיימו לימודים אבל החדשות היו גדושות, שתי נערות
הגיעו לבית חולים מחובקות, בוכות ומתנצלות אחת בפני השניה,
ילדה של איל הון מקומי אושפזה בבי"ח יוקרתי לחולי נפש, מורה
ללשון ותלמידה פתחו ברומן מתוקשר ומעל כל זה משפט האונס של
תלמידה בידי מורה, ראיתי אותה יושבת שם בדוכן והרגשתי גאווה,
היא חייכה...