אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה, והחיוך שלה קצת
בלבל אותי. לא בגלל שהוא יפה, בגלל שהוא נראה כל כך מאולץ.
השפתיים שלה התעקלו במין צורה מעוקמת, כל כך לא רצונית, כאילו
מישהו שם לה אקדח בגב ואם היא לא מחייכת הוא יורה בה. זה היה
לפני שנה. לפני שנה הכרתי אותה.
ולפני חצי שנה...
מוזר לי. קשה לי לדבר על אנשים שהזיכרון שלהם צרוב לי במח
בלשון עבר. הם הופכים למוחשיים בעינייך וקשה לך לקבל את זה
שהאדם שהיה קיים מולך, שנגע בך, שנגעת בה... פתאום חדל
מלהתקיים.
וקצת אירוני, החיוך הזה שנשאר צרוב אצלי בראש...
אחרי אותו יום, התחלנו להכיר. בהתחלה חשבתי שהכרתי בנאדם שהוא
די התגשמות הבנאליות, כאילו, היה לנו על מה לדבר, והיא תמיד
דיברה בשקט. היה בה משהו מאד מנסה להתחבא, וקצת קשה כשאת 1.75
מ' להתחבא, אבל משהו בה היה ממש מבויש. אחרי חצי שעה כבר היינו
כמעט בלי בגדים. איכשהו לא שכבנו (סוג של הישג, אבל תלוי איך
מסתכלים על זה). זה גם מוזר... לא שאירועים כאלה קוראים לי כל
יום או כל יומיים אבל אני בד"כ שוכח די מהר מה קורה אצלי בחדר.
עברה שנה. אני עדיין זוכר...
אחרי יום או יומיים זה כבר נגמר. לא מתאים לה. אנחנו לא
טיפוסים שמתאימים אחד לשנייה. עוד סוג של אירוניה, נתעלם
מהשאלה הפשוטה של "איך את קובעת מי מתאים לך כשהשימוש הכי גדול
שעשית בפה שלך היה כדי לרדת לו?" נעבור למה שהרבה יותר קריטי
וזה "למה בכלל היה נראה לה שחשוב שתהיה בינינו התאמה?" מה
שמצחיק זה שהיא לא ידעה כמה היא טעתה.
לאט לאט הייתי רואה אותה יותר. פאבים, מסיבות... כל פעם עם
מישהו אחר. וכל הזמן עם אותו פרצוף מיוסר. היא לא חייכה. עד
שהייתי מגיע לדבר איתה. אהבתי לשמוע אותה אומרת את השם שלי.
היה בזה משהו מוזר. תמיד כשהייתי רואה אותה הפרצוף שלה היה
עצוב. ואיכשהו תמיד היה עולה חיוך על השפתיים שלה. אבל פתאום
הוא לא היה מהסוג שזכרתי מהפגישה הראשונה והסתמית בינינו. זה
לא היה חיוך שהיא מכריחה לעלות על שפתיה. זה היה חיוך אמיתי.
פתאום העיניים הכבויות שלה היו נדלקות. והלב שלי פעם ממש חזק
כשהיא הייתה נהיית שמחה ככה. מעט מאד אנשים גורמים לי לצמרמורת
בזה שאני מצליח להשפיע עליהם לטובה. היא הייתה כל כך כזו.
האירוניה פשוט חגיגה. בחורה שכל תכלית ההיכרות בינינו הייתה
אמורה להיות קטע חסר משמעות הפכה לסוג של אהבה בשבילי. אני לא
יודע אם אהבתי אותה. אבל היא הייתה חשובה לי. אני אולי לא יודע
מה הרגשתי כלפיה, אבל אני יודע למה.
היא הייתה מסובכת. הנפש שלה הייתה סוג של מבוך. אתה פשוט לא
יודע לאן להיכנס. אבל כנראה שזה מה שבסופו של דבר תפס אותה -
היא בעצמה לא ידעה איך יוצאים מהפלונטר שהיא הייתה בתוכו.
לאט לאט התחלתי להכיר אותה, את ההיסטוריה המסובכת שלה, את
המשפחה הלא ממש מושלמת שלה, את הפרנויות שרודפות אותם.
כל פעם שדיברתי איתה והיא הייתה עצובה - העצב היה חזק יותר.
ואין דבר יותר מתסכל ממה שהרגשתי באותם רגעים... אין לכם מושג
מה זה - לבוא ולהרגיש חוסר אונים כשבנאדם שכל כך חשוב לכם פשוט
עצוב.
לא בדיכאון רגעי... אלא הוא בנאדם עצוב. בנאדם שאין לו הרבה
שמחה.
היה לי קשה. קשה עם עצמה. היא לא הבינה למה היא צריכה לסבול כל
כך הרבה. והכי קשה היה לי לראות אותה נכנעת. היא נכנעה לזה
שעצוב לה. היא לא הבינה למה לכולם טוב ולמה לה כל כך רע. היא
לא ראתה את היתרונות שיש בה. היא לא הבינה את היתרונות בלהיות
בנאדם כל כך מורכב, כל כך מרתק... היא לאט לאט נמוגה לי מול
העיניים.
ממש לפני הסוף ראיתי אותה.
שוב במסיבה.
שוב עם אותן עיניים חלולות... עם עוד איזה בחור חסר פרצוף, חסר
שם... הכי מצחיק זה שהיא בקושי נתנה להם לעשות איתה משהו. פה
נשיקה, שם נגיעה, אבל היא לא הייתה מאלו שהיו אקטיביות, היא לא
הייתה מאלו שילכו לשירותים... הגישה שלה הייתה "טוב, אני כבר
כאן... ואני עומדת... ויש בחור שצמוד אלי... אז למה לא?"
אחרי כמה שעות ראיתי אותה יושבת בצד, והעיניים שלה היו נפוחות
מבכי. באתי אליה וחיבקתי אותה והיא אמרה לי כמה שקשה לה.
והרגשתי שאפילו שהיא נמצאת בתוך הזרועות שלי היא פשוט נוזלת
החוצה... וניסיתי, באמת שניסיתי. שאלתי אותה איך אני יכול
לעזור, הצעתי לה כל דבר, החל מכבדי עוף ברוטב יין ועד לשים פאה
ירוקה ואף אדום ולעשות לה מופע ליצנות. היא חייכה. באמת שהיא
חייכה... אבל ידעתי שאני חסר אונים. שום דבר לא יציל אותה...
עכשיו, אחרי כמה חודשים, אני יכול להבין דבר אחד ולזכור אותו
ולהפנים אותו טוב טוב, בתור בנאדם שיש לו לא מעט שדים בתוכו.
כל בנאדם חייב להכיר בייחוד שלו וביתרונות שלו. להילחם בדברים
קשים חיצוניים זה קל. יש לך מוטיבציה. יש לך יכולת. אבל מה
שהרג אותה היה היא עצמה, וזה מה שכל כך לא נתפס... זה מה שכל
כך שיגע אותי.
לא היה יום מאז שלא בכיתי כשאני חושב עליה.
הייתה לי תחושה פעם שאהבה זה הרגש הכי גדול, אבל אהבתי אותה...
זה לא היה הרגש הכי חזק. חוסר האונים שהרגשתי כשהיא פשוט נמוגה
מהחיים ולא יכולתי להציל אותה, זה היה התחושה הכי חזקה שחוויתי
בחיים שלי.
הבחורה הזו הייתה מלאך בשבילי, ובאיזשהו שלב גם קראתי לה ככה,
בחיבה. זו הייתה הפעם היחידה שהייתי גורם לה להסמיק. לא
כשהייתי אומר לה כמה שהיא סקסית, לא כשהייתי מחמיא לה על
המראה, או על כל דבר אחר... אבל כשהייתי קורא לה מלאך היא
הייתה מסמיקה. העיניים שלה היו נדלקות שוב. וחיוך אמיתי היה
יוצא לה מבין השפתיים.
מלאכים הולכים ראשונים... לי נשארו רק הזיכרונות.