מעולם לא ראיתי לילה חשוך שכזה. השמיים היו מלאים עננים,
שהסתירו את הירח, והפנסים ברחוב היו כבוהים. צעדתי בדממת הלילה
הנצחי בדממה משלי, מסתכל מסביב, בוחן את החשכה המוחלטת, המוצקה
כל כך. מזווית העין נדמה היה לי שראיתי משהו, דמות שחורה יותר
מהלילה שצועדת על הכביש. אני צעדתי על המדרכה, ליד הכביש, חושב
על היום שעבר, ועל היום שעוד יבוא, ועל הדמות השחורה שראיתי,
שכנראה דמיינתי. המשכתי לצעוד, החושך מקיף אותי, מחבק אותי,
מאיץ את פעימות ליבי. תמיד פחדתי ללכת לבד בחושך, כאילו תצא
מפלצת מתוך הלילה האפל. הייתי כבר ילד גדול, בן 16, התביישתי
בפחד שלי, ובכל זאת, לא יכולתי להפסיק לפחד, במיוחד אחרי אותה
דמות השחורה מהלילה. ידעתי שאני מדמיין, לכן ניסיתי להרגיע את
עצמי, אך ללא הצלחה, הלילה השתלט עלי, איים עלי ללא הפסקה.
שמעתי זעקה חלושה ורצתי מיד לכיוונה, היא הייתה במרחק של כמאה
מטרים ממני. הגעתי לשם תוך זמן קצר, שטוף זעה למרות הלילה
הקפוא. על הרצפה ראיתי דמות קטנה, שוכבת בדממה, הלילה מחבק
אותה. רוח קלה נשבה, דוחפת מעט את העננים, ובכך חושפת את אורו
של הירח המלא. אורו הכסוף של הירח האיר על גופה של ילדה קטנה,
שוכבת בשלולית דמה הבוהק באור הירח. ברכי כשלו תחתי, וישבתי
ליד גופתה הדוממת, העדינה. ראיתי סכין ליד הגופה, שיערתי
שהתאבדה, אך למה לילדה קטנה כל כך להתאבד? יכול להיות
שנרצחה... לא היה לי זמן לחשוב על זה, מכיוון שבמרחק של מטר
ממני, בוהק באור הירח הכסוף, ראיתי את הדמות השחורה מהלילה,
שתי חרבות קשורות למותנה וקשת ואשפת חצים על חזה, כולם שחורים.
הדמות התרחקה ממני בדממה לתוך הלילה האפל, העננים שוב חוסמים
את אורו הכסוף של הירח, ומאחוריה צעדה צללית של הילדה ששכבה
לידי. באותו רגע ידעתי... ראיתי את המוות...