כמו שהמבטא שלו התחיל את האפיזודה החולפת הזו, המבטא היה גם זה
שסיים אותה. והיא הסתיימה בשקט, בלחיצת יד רכה. בחיוך מתנצל,
לא ברור על מה. העברית העילגת התערבבה עם המילים הזרות, כמו
שני צבעים שרוקדים זה לתוך זה ומנסים לברוא צבע שעוד לא נראה
כמותו. אכן, נבראה שם שפה, תוך כדי המאמץ המחויך, החיוך
המאומץ. אבל בראשית נברא אדם. קראו לו מונדר.

כשהודה ששמו אינו ריקרדו, הוא הסביר לי את פירוש שמו האמיתי:
מון הוא ירח, ודר- שם. כמו שזה נשמע. כן, באנגלית. בערבית יש
לזה משמעות שונה, בערבית זה נשמע אחרת. מספר דקות קודם לכן
ריקרדו התקשר. התנצלתי על האיחור, למרות שתכננתי גם את
ההתנצלות. ביקשתי להיפגש במקום אחר, במקום ציבורי. הספק המכרסם
בי כבר הותיר חורים נראים לעין. ריקרדו נתן לי את הרגשה שזוחל
מתחת לרגליי שקר, עולה סביב הקרסוליים, ומתפתל על ירכיי. השקר
הזה, שמאוחר יותר מונדר יקרא לו שקר לבן, טיפס עד שנכנס למעיים
שלי, ויצר שם מערבולות של חשש. יחד עם זאת, היה בו זיק של עצב,
של חכמת חיים מיוסרת. נמשכתי כמו אל אש, יודעת שאסור להתקרב
יותר מדי.
חניתי ליד הרכבל. התקדמתי שני צעדים מהוססים אל האוויר המרענן
שזורם בתצפית שבמעלה הכרמל. ראיתי את רכבו של ריקרדו פונה לעבר
החנייה של המנזר הסמוך והבנתי שהיה עליי לצפות לכך. זמן מה
לאחר מכן הוא שלח את ידו אל עורפו, והחליק קדימה תליון. הוא
הראה לי את הצלב הקטן, שהיה מוחבא מאחורי העורף. הצלב היה תלוי
על שרשרת בולטת לעיין, שעטפה את צווארו העבה מדי, בעיקר יחסית
לגופו הצנום. כך שיחק עם עצמו מחבואים- מסתיר ומבליט ללא
אבחנה, מתגרה באלוהים שלו ובאלוהים שלי גם יחד. הוא אמר שזו
הדרך שבה ההוא ברא אותו, והוא מכבד את זה, מה לעשות. הוא היה
מופתע שלא הייתי מופתעת, שלא נבהלתי ממי שהוא. הרגלים מעידים
הרבה על האדם, ניסיתי להסביר, גם לו הייתי צריכה להחנות במרחק
קילומטר, בשל חוסר מקום חנייה, לא הייתי שוקלת אפילו לחנות מול
השער הכבד של המנזר.

לילה קודם פגשתי את ריקרדו, במקרה. נעליים אדומות מחודדות,
אולי הן שכיוונו  את בעליהן אל המכונית שבה ישבתי. השיער
המחומצן היה משוך הצידה, וגילה חצי מהפנים הנאות, כמו שהסתיר
את המחצית הנוספת. לכל אחד יש שתי מחציות כאלו, כנראה. וסט
פרחוני כמו שטיח ישן, נתלה על חזהו המצומק, כאילו ניסה לטאטא
את גופו מתחת. ביני לבין עצמי, השתמשתי במילה 'מוזר', למרות
שהוא התעקש על המילה 'מיוחד'. ריקרדו ביקש הכוונה לרחוב
אינשטיין, לא, בעצם זה היה לרחוב הרב שטיין. הוא היסס לגבי שם
הרחוב, ואני היססתי לגביו. הוא נראה כמי שזקוק להכוונה, ולאו
דווקא לכיוון הרחוב, יהיה שמו אשר יהיה.

למחרת, מצאתי את עצמי איתו. ישבנו על ספסל, בפינת חמד בקצה חצר
המנזר. שאלתי את מונדר למה ריקרדו שיקר לי. המילים נפלטו מפיו
בכבדות שכזו, אולי בגלל השפה ואולי מפני שלא קל להסביר. ללא
ספק, הוא לא נשמע ערבי. אם טועים ואומרים עליו צרפתי, הוא מקבל
את המחמאה. אם ימהר לתקן את היהודייה הצעירה שמולו, היא לא
תמצא את עצמה מולו למחרת, ככה הן הבחורות היהודיות. התעניינתי
מה הוא היה עושה במצב בו הייתי קמה והולכת לשמע האמת. הוא אמר
שזו הייתה זכותי. נותרתי בישיבתי המאופקת, המרוחקת. דיברנו על
מנטאליות ועל פוליטיקה, ועל כל מה שימנע ממני לדבר על עצמי.
הסכמנו רק על כך שלעולם לא יהיה כאן שלום, ואז הקור החיפאי נשא
אותנו למקום חם יותר.
המחנק העדין של הפיאט הכחולה שלו כמו הבזיק קמצוץ תבלין על
הייאוש הבשרני, כמו דחק את הריק שאיים לצאת ולמלא את החלל
שבינינו. במבטא המיוחד שלו, הוא שאל אותי מה אני אזכור ממנו,
מה למדתי עליו. צחקתי. על כל מילה שהחלפנו בינינו, החלפתי חמש
מילים עם עצמי. למדתי על עצמי, לא עליו. הבנתי שאני בדיוק כמו
אותן הבחורות היהודיות שהוא דיבר עליהן- אם הוא לא היה משקר
לי, לא הייתי מוצאת את עצמי בחצר של כנסייה, מגלה עד כמה אני
כזו.