הבל פי, סמיך, ערפילי
פורץ אל האוויר הקר
מתגבש ברגע כמו חלומותיי
ונושר לאדמה בריחוף כמו דמותך

עננים מאיימים להטביע אותנו
סוגרים את הרקיע שהיה בית לשאיפותייך
מטיחים גשם עצבים, ברד של עלבונות
כשקרן אור אחת מעיזה להפציע ביניהם

קווי המתאר של גופך השברירי
נישא על זוג כנפי פרפר חופשיות
וטפיחתם בצידו השני של העולם, רחוק מגופי
מלבות את הרוח, את הגשם את עין הסערה שבי

פולחת את חשכת השגרה שלי כמו ברק
מאירה את הסדקים שכיסו הבוץ והשלג
מביטה אל תוך עיני וזוכרת איך גם טפטוף עקשני
יכריע לבסוף את הסלע, ינפץ את ההר

ואנחנו היינו בכל הגוונים, אהבה אסורה
יחסים טהורים, שנאה וקירבה, חברות ובגידה
וכשאני במיטתך, שקט כמו נהר אחרי שיטפון
את אומרת לי שגשם ושמש, מים ואור, זורם וחופשי

יפים ככל שיהיו כל אחד לעצמו
מביאים אל חיינו את כל קשת הצבעים
במפגש...

ואז חזרה הסערה