סטיב היה עצבני.
ליתר דיוק הוא היה מאוכזב, חושש ועצוב. אבל סטיב הכיר רק את
מהות התחושה "להיות עצבני", ולכן הוא היה עצבני כפי שרק הוא
יודע.
הוא פסע במשרדו המפואר על השטיח היקר הלוך ושוב, כוסס את
ציפורניו. כשהגיע לקיר אחד הסתובב ופסע לקיר השני, ואז הסתובב
שוב, משאיר עקיבות שחיקת נעליים בנקודות הסיבוב. מהירותו גברה,
ככל שכעס/דאג/התעצב יותר, עד שעצר, פנה לעבר שולחן המהגוני
המפואר, והכה עליו באגרופו השמנמן במלוא כוחו.
זה לא יכול להימשך! הוא חשב, פניו מאדימות. המגמה הזו בלתי
נסבלת! תמיד הייתי הטוב בתחומי וכעת אני מוצא את עצמי נגרר
כסחבה תחת נעליהם של צעירים וטיפשים ממני. איך זה ייתכן?
סטיב, או בשמו המלא סטיב שפילבאום היה במאי/מפיק מהגדולים
בעולם הבידור. לא היה אדם שלא שמע את שמו בעולם המתורבת, וגם
בעולם השלישי נמצאו שבטים נחשלים שתפילותיהם התבססו על המילים
"סטיב שמיב". הוא היה כה נערץ, שבתקופת תהילתו גדלה כמות
התינוקות שנקראו "סטיב" בצורה דרסטית, דבר שחייב שינוי השם
האלמוני "ג'ון סמית'" בספרות ל"סטיב סמית'". בגלל הקושי לבטא
את שם משפחתו, נכנס סטיב פעמיים למדרכת הכוכבים של הוליווד,
פעם אחת כ"שפילבאום", ופעם שניה כ"ספילבאום". 10% מהונו הלך
לבניית משרד דואר פרטי שימיין את כל דואר המעריצים שקיבל סטיב.
כה רב היה הדואר, עד כי ארגון "גרינפיס" הרכיב קמפיין שלם נגד
בזבוז נייר שהתבסס על דמותו של סטיב. הוא נהנה מיוקרה רבה,
אולם ככל שהיא גדלה - גדל גם הפחד לאבד אותה.
מומחיותו של סטיב, הז'אנר שהכניסו לתהילת עולם, היה סרטי
אימה.
והוא החל לפשל.
בעבר, כל סרט שהכין סטיב היה גורם לעשרות התקפי לב אצל אנשים
בריאים לחלוטין, אלפי הפלות של נשים הרות ושאר פגיעות מנטליות
בלתי צפויות. נעשו מחקרים רבים על האימה בסרטיו ועל השפעותיה.
אחד החוקרים צפה לשם כתיבת המחקר בכל סרטיו של סטיב ברצף. הוא
אושפז במוסד לחולי רוח ממלמל "הוא מאחורי, הוא מאחורי" ומפלבל
בעיניו.
בקיצור, הוא היה הגדול מכולם. היה.
אבל במאים חדשים נכנסו לז'אנר. דרדקים זבי חוטם, שאת מושג
האימה הם למדו בינקותם מסרטיו של סטיב, וכעת היו מוכנים
להתעלות על רבם ומורם. הם החלו לביים סרטים עם מפלצות שלא נראו
מעולם, זוועות שלא היו עוד על מסך הכסף, ובקיצור - הרבה צרות
לסטיב.
ובו זמנית סטיב החל להידרדר. הביקורת החלה לקטול את סרטיו,
טוענת שהמפלצות כבר לא משכנעות יותר, ובכלל על סטיב להסב מקצוע
ולביים סרטי ילדים. זה הרתיח אותו, כמו שדבר לא הרתיח אותו
בחיים.
זו הייתה הסיבה לסיבובים העצבניים במשרדו. הוא החליט שעליו
לעשות משהו על מנת ליצור סרט טוב שוב.
אבל מה?
הוא הכה שוב על שולחנו, מקווה שבכך ישחרר רעיון שאולי נתקע
בירכתי מוחו. כלום. עוד מכה על שולחנו. כלום. רגע,...
אם סטיב היה דמות מצוירת בסרט של האחים וורנרס, ודאי הייתה
נדלקת מעל ראשו נורית חשמל. אולם סטיב לא היה שחקן, ובכלל עולם
מצויר לא נראה לו כמקום אידיאלי לחיות בו. לכן לא נדלקה נורה,
אולם חיוך התפשט על פניו.
כן, זה יכול לעזור.

"אז אתה מבין", סיים סטיב את נאומו, "זה יכול לעזור לי ליצור
את סרט האימה הגדול ביותר מאז ימי "יום שישי השלוש-עשרה"!"
הוא הישיר את מבטו לצעיר הצנום והכפוף שישב מולו. הצעיר התפתל
תחת המבט הנוקב, והשפיל את עיניו.
"כן, אני מבין, א א אבל... זה יכול להיות בלתי אפשרי..."
"אין לא יכול", קטע אותו סטיב, "יש לא רוצה". חיוך מרוצה התפשט
על פניו השמנמנות. הוא הדליק לעצמו סיגר ורכן קדימה, מתרכז
כולו בבחור השפוף שמולו. "אני רוצה שתעשה את זה בשבילי. ואני
מוכן לשלם לך כמה שתרצה".
הבחור הזדקף בכיסאו ועיניו אורו. היה אפשר לראות את ניצוץ
הדולרים מהבהב בעיניו ואז כבה, כשחיוך גדול תפס את פניו
הצנומות.
"כן אדון סטיב בוס אדוני. אין בעיה, זה רק עניין של חודש
חודשיים, ותקבל את הפתרון. ידעת למי לפנות כשפנית אלי."
"אני יודע, בילי נערי", חייך סטיב ונשען אחורה, מרשה לעצמו
להירגע. הוא הוציא את הסיגר מפיו ושיחרר לחלל החדר שתי טבעות
עשן תואמות. "אתה המתכנת הטוב ביותר בתחום. כבר שמעתי עליך
שאתה שד משחת, מסוגל לפרוץ לפנטגון תוך 10 דקות. לשמועה נוספת
כבר קשה לי להאמין. שמעתי שבתור פרוייקט אישי תיקנת את כל
הבאגים ב-WINDOWS . חה! יש גבול ליכולתו של אדם!"
בילי קפץ ממקומו כנשוך נחש. "זוהי אמת, אדוני", הוא זעק, "אני
במשא ומתן עם גיל בייטס כרגע על התכנה. ובגלל זה אל תתפלא אם
הסכום שאבקש ממך יהיה גבוה מאוד! אני יכול להיות בררן..."
"אל תדאג", מיהר סטיב להרגיעו. "אשלם לך ביד רחבה. הרי לא כל
יום יוצר מישהו את הזוועה האולטימטיבית..."

אז בילי החל לעבוד. סטיב סיפק לו תמונות של מפלצות מכל סרטי
האימה שנוצרו אי פעם. מטרתו של בילי הייתה ליצור תוכנה שתאחד
את כל התמונות למפלצת אחת, הנוראה מכולם, שתגרום לנוסע השמיני
להחוויר ולברוח בזעקות שבר "אמא, אמא". מטלה זו לא הייתה
פשוטה, ובילי עבד יומם וליל לספק את התוכנית. הוא התכוון לקחת
את כל מאפייני התמונות, ולצרפם לדמות אחת, שתספק את סטיב. הוא
האמין שסטיב מטורף. הסיכויים שהתוצאה תיראה כדמות מהחבובות היו
רבים מהסיכוי לזוועתון האולטימטיבי. אבל סטיב שילם, ולכן בילי
עבד.
והמטלה הייתה קשה מכפי שחשב. החודש הפך לחודשיים, והחודשיים
לחצי שנה. בילי נאלץ להדוף את סטיב הזועם בטענו כי "אין מחיר
לאיכות". אם סטיב רוצה את המפלצת הגדולה מכולן, שיחכה.
וסטיב חיכה. הו, בכמה טיפולים אצל הפסיכולוג עלתה ההמתנה הזאת.
כמה אגרטלים הוא שבר על הרצפה בהתקפי העצבים שלו... אבל הוא
המתין.

כעבור 8 חודשים פרץ בילי למשרדו של סטיב, מתנשם בכבדות. שיערו
היה סתור וחולצתו מקומטת ומלוכלכת. זיפים כיסו את פניו, מגלים
ביניהם זוג עיניים בוהקות, מטורפות. הוא ניגב בשרוולו את מצחו
המזיע וזעק "סיימתי! סיימתי!"
סטיב הסתובב אליו זועם. הוא הרים את ידו הימנית, מתכונן לזרוק
מאפרה על המתפרץ למשרדו. הוא לא אהב שיכנסו למשרדו בלי לדפוק
על הדלת, במיוחד אנשים שנראים רע כמו בילי.
אבל אז חדרה למוחו ההבנה. בדל חיוך החל להתפשט בזוית פיו.
הוא שיגר את המאפרה בכל זאת. תמיד אפשר לטעון שלא שמע את דבריו
של בילי.
אחרי כן הוא שאג "אז בוא נראה מה יצא" ודילג החוצה מהחדר,
משאיר מאחוריו בילי אחד מופתע עם שריטה במצח ואפר בשערות.

מעבדת המחשב הייתה מוזנחת, וזה היה הדבר הכי יפה שאפשר היה
לומר עליה. המקום היחיד שלא היו בו קורי עכביש היה כיסא
המתכנת. שכבת אבק עבה כיסתה את כל החדר, מה שהסביר את הימצאותו
של משאף ליד שולחן המחשב. צורת יד שמאל משורטטת בתוך האבק
הוכיחה כי מתכנת יכול להסתדר רק עם יד ימין. ליד השולחן נערמו
עשרות קרטוני פיצה מאובקים, עליהם טיפסו וחגגו ג'וקים ונמלים.
סטיב השתדל להתעלם מהסביבה. הוא בהה רק במסך המחשב. עליו הייתה
רשומה הודעה אחת: "מעבד, 25 שניות לסיום".
"עוד 25 שניות", אמר באושר המתכנת הגאה שהזדנב מאחורי סטיב,
"התמונה תעלה על המסך".
סטיב הסתובב אליו במבט זועף. "ומה אתה עושה פה?"
בילי נראה המום. הוא קירב את ראשו לראשו של סטיב וחייך, משוכנע
כי הלה מתבדח. "אני תכנתי את הדבר הזה."
"יופי", לחש סטיב בקול קר כקרח. "עבדת קשה. עכשיו הגיע זמן
לנוח."
הוא הרים את רגלו השמאלית ובעט את בילי המופתע אל מחוץ לחדר.
בילי נחת על ישבנו, בוהה בסטיב כאדיוט. לפני שהספיק למחות, טרק
סטיב את הדלת ונעל אותה מבפנים. מחוץ לחדר נשמעה שרשרת קללות
עסיסיות.
מסתבר שהמתכנת הזה יודע גם לדבר, חשב סטיב בשעשוע.
הוא חייך ופנה לעבר המחשב.
"מעבד, 15 שניות לסיום."
סטיב התיישב בכיסא, וחש כיצד ההתרגשות ממלאת את גופו.
הרגע לו הוא חיכה במשך זמן כה רב הגיע סוף-סוף. 8 חודשים הוא
חולם על התוצאה, מעביר בעיני רוחו כל דמות אפשרית. עוד 10
שניות ודמות זו תיראה מולו.
הוא ראה בעיני רוחו את סרטו הבא. ודאי הוא יוכתר כסרט הטוב
ביותר שלו. יוענק לו גראמי. לא, אוסקר! לא, נובל! הוא יהיה ראש
ממשלה, אולי אפילו נשיא ארצות הברית! כולם ישתחוו לו, תהיה לו
לימוזינה, בריכה פרטית ושלוש בלונדיניות יפהפיות יעמדו
לרשותו...
הוא ניער את ראשו. פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. ועוד 3 שניות
מגיע תורה של המציאות.
כל גופו הזיע מהתרגשות אינסופית. מעולם לא התרגש כך, אפילו לא
כשיצאו סרטיו לקולנוע, והוא המתין לביקורות שישפטו את גורלם.
עוד שתי שניות.
מעניין אם יש משמעות לצירוף של כל מה שמפחיד בני אדם. האם
ישנה שיטתיות? מה יכול לצאת מחיבור כל מרכיבי האימה והפחד בנפש
האדם? אולי אימה היא לא דבר אינדבידואלי. אולי באמת ישנה דמות
משותפת לכל האנשים.
עוד שניה אחת.
אז אם ישנה דמות אחת, מה היא מייצגת? ואולי... אולי...
לא...
אימה התפשטה על פניו של סטיב. דמות אחת...
אפס.
דמות הופיעה על המסך. קרניים, שיניים חדות, עיניים צהובות.
היא נראתה מוכרת לסטיב, והוא חשב על כך בזמן שפניו התעוותו.
פיו נפער, לשונו חישבה להיבלע, ועיניו בחרו בהזדמנות זו כדי
לצאת מחוריהם.
ליבו האיץ את מהירותו בפתאומיות, גורם לדם בגופו להתבלבל
ולהיכנס לפאניקה, זורם לכל כיוון אפשרי חוץ מהנכון.
ידיו אחזו בשולחן כה חזק, עד כי פרקי אצבעותיו הלבינו. הוא
חיזק את האחיזה, עד כי העור על אצבעותיו החל להתקלף ולחשוף
גידים קרועים ועצמות ורדרדות.
לשונו מצאה את דרכה לגרון, שם שימשה כסלקטורית, מחליטה שעל
החמצן לא להיכנס.
עיניו בלטו יותר ויותר. נשמע "פופ" כשעין ימין יצאה ממקומה
וקיפצה למטה, קשורה לעצבי הראיה כלחבל בנג'י.
עין שמאל המשיכה להביט בדמות שעל המסך, למרות שסטיב כבר לא רצה
לראותה יותר.
סטיב חווה אימה. אימה טהורה, נקייה מזוככת. ללא שמץ של מחשבה
או רגש. פשוט אימה בצורתה הנקיה ביותר והקטלנית ביותר. והאימה
הועברה ישירות מהדמות שבמסך, אותה דמות שנראתה לסטיב מוכרת.
מוכרת מחלומות שהיו לו במהלך חייו, חלומות אותם הדחיק ושכח עד
שהאיר הבוקר במטרה לשמור על שפיות דעתו.
כעת כבר לא היה צורך לשמור עליה, מכיוון שהיא כבר יצאה לטייל
מחוץ לחדר במסדרונות הארוכים הומי האדם, משאירה את סטיב ללא
שפיות.
וללא אויר.
הלשון אטמה את גרונו של סטיב הרמטית, והוא חש כיצד חייו אוזלים
ממנו.
והוא שמח על כך. זה יפסיק את האימה.
ראייתו החלה להתערפל, והדמות המזוויעה על המסך ניטשטשה. ואז
הכל נעשה שחור.

סטיב ישב בלבה הרותחת ועיווה את פרצופו כשעוצמת העינויים שטפה
את כל גופו. האש גירתה את עמוד שידרתו, טוחנת את עצביו עד דק.
הוא התפלל למות, אך ידע שאבוד לו. הוא כבר עשה את זה פעם אחת.
הוא לא ידע למה, אבל אותו מקום בו ישב כרגע, "גיהינום" בשמו
העממי, היה מלא בסוכני ביטוח ועורכי דין. להפתעתו הוא גם מצא
שם את רוב חבריו הבמאים. היה די סבבה שם, לרוב.
כשלא היה צריך לשבת בתוך לבה רותחת או לעמוד למסדר בוקר עם
תרגילי סדר ובדיקת צחצוח-גילוח.
כרגע הוא לא יכול היה לומר שהוא נהנה ממיקומו העכשווי. מה גם
ששד קטן ואדום, חצי מטר גובהו, עם קרניים וזנב שחץ קטנטן
בסופו, עמד על שפת הבריכה, אוחז קלשון בידיו. השד חייך אליו
בממזרות, חושף שיניים מחודדות. מדי פעם הוא שלח את קלשונו
לדקור את סטיב המסכן במקום חדש שעדיין לא נדקר.
סטיב נאנח ונתן לעוד גל של כאב ויסורים לשטוף את גופו הדואב.
הוא נאנח שוב.
הייתי כה טיפש, כה טיפש...
אחרי מותו הבין סטיב למה אותה דמות במחשב נראתה כה מוכרת.
הוא פשוט קיבל הזדמנות להציץ בחייו על מי שיהיה הבוס שלו
במותו.
עוד גל של ייסורים החל לעבור בגופו, אולם למרבית פליאתו של השד
הקטן, החל סטיב לחייך.
ישנם מקרים רבים של אנשים שחתמו על חוזה עם השטן.
למה שהשטן לא יחתום על חוזה איתי?
ביחד נפיק את סרט האימה הטוב ביותר שנעשה אי-פעם...
סטיב הזדקף באמבט מעלה אדי הגופרית וצרח "אני רוצה לראות את
הבוס!"
הוא פסע מחוץ לבריכה, והחל לפסוע לכיוון אחת מיציאות המערה,
כשעדה של שדונים קטנים ואדומים מכסה את גופו. הם דקרו אותו
בקלשוניהם ללא הפסק, אולם הוא המשיך לחייך, דולרים מנצנצים
בעיניו.