שעור חדו"א נמשך ונמשך, וחשתי כמו עידנים חלפו. הבטתי על המרצה
שעמד מול הכיתה, מזיז את פיו מעלה מטה כמריונטה ללא חוט. הדבר
שעשע אותי וגיחכתי לעצמי. מרפק מימיני ומבט נזעם הבהירו לי
שהנושא עליו דיבר המרצה כרגע היה כנראה חשוב מאד לאנשים
מסוימים. כנראה אלה המבינים חלק מהמילים.
חשתי מנומנם. עפעפי היו כה כבדים, וכל מילה נוספת בחלל הכיתה
הכבידה. ראיתי דמויות בתוך ראשי, נעים כעדת זבובים מטרידים,
ואז לפתע נעצרים במעגל בחושך...
בחשכת האולם ישבו ראשי כת המתמטיקאים. הם היו זקני הכת, פניהם
חמורות סבר וסדוקות. את פניו של כל מתמטיקאי עיטר זקן עבות
אפרפר שגלש לרצפה. הם ישבו במעגל מסביב לשולחן עגול ענק וחסר
צבע.
דממה שררה בחלל האוויר.
זקן המתמטיקאים כחכך בגרונו, ללא צורך מכיוון שכולם שתקו,
ונעמד. "חברי המלומדים", הוא קרא בקול עתיק מהזמן, "נאספנו פה
היום בשל בעיה בקרבנו, פגע רע."
"אכן כן", "בושה", "שמעו שמעו!" נשמעו מלמולים מסביב לשולחן.
הנושא היה מוכר לכולם.
"מדובר באלפי, אלפי גמלא, כפי שבוודאי כולכם יודעים. הבחור
מורד בסמכותנו, מורד בחיינו! הוא מעלה רעיונות ללא הוכחה
מתמטית, עובר תוך שניה על חוקי נוסחא שלקח למיטב המתמטיקאים
בקירבנו שנים להוכיח. חייבים לעשות משהו בנידון".
הדממה המשיכה לשרור. אחד החוקים המתמטיים היו שיש לשתוק כפרק
זמן השווה לשורש אורך זקן הדובר האחרון... ומכיון שמדובר היה
בזקן הנאספים, הכפילו האחרים את זמן השתיקה בפאי מתוך כבוד.
לאחר שתם הזמן קם עוד מכובד לדבר. "הנושא שהעלית ידוע לי זה
מכבר. גערתי בו בעצמי פעמים כה רבות בעבר, במספר שואף לאינסוף.
והנה רק אתמול, המספר המרוכב הזה.. ", קולו השתנק בזעם,
"הפונקציה הלא-רציפה הזאת התחיל לצחוק סתם ככה! מיהרתי אליו
מבוהל עם ספר המשפטים המתמטיים. הראיתי לו שיש סיבה מתמטית לכל
צחוק, וכי אורך וצורת גלי הצחוק צריכים להישמר - והנקודה
המנוקבת הזו התעלם והמשיך לצחוק ללא כל התייחסות לחוקים!" קולו
עלה בשיעור מעריכי של מספר אויילר דציבלים לשניה. "יש לעשות
משהו בעניין, בשם אפסילון הקדוש!".
דממת קודש השתררה באולם, ותת-סדרה של מאמינים עצמו את עיניהם
ולחשו תפילה קצרה לאפסילון המיטיב.
קם שלישי, מוטרד מכל קודמיו. "אכן, נודה לאפסילון הקדוש, מי
ייתן ויעבור בסביבה. אך עליי להוסיף כי אותו מטרד לוגריתמי,
יכול להוות סכנת מוות עבורנו!". מבטים ננעצו בו בתדהמה. הוא
המשיך. "הנה, שלשום באה אלי אותה מטריצה משוחלפת, ושואל אותי
איך נושמים. מרוצה, פתחתי את ספר המשפטים המתמטיים והראיתי לו
את החוקים המדויקים שעבורם מתקיימת שאיפה, את החוקים לנשיפה,
ואף תת-הוכחות לחרחורים למיניהם. ומה עושה הממזר? שואל אותי
למה. למה!! הסברתי לו כי המתמטיקאי הנודע אריך פון שטרודל הגיע
לחוקים אלה, וסיפק לנו סוף סוף את הצורה המתמטית הטהורה לקיום.
והאדיוט - שואל למה! הסברתי כי המתמטיקה הנה ביטויו הנעלה של
הטבע המסודר והמושלם. והקבוצה הריקה בשלו. למה? למה!! הוא גרם
לי לפקפק, עד שאיבדתי את נשימתי ופניי הכחילו! כמעט נחנקתי
בגלל אותו עלוב נפש. לדעתי יש לגרשו!"
"כן, כן!" קראו קולות מסביב לשולחן בהתלהבות. "שנהרוג אותו?"
שאל קול מהסס, ומייד נבלע במקהלת "לגרש מעבר לגבול!! לגרש!
לגרש!".
הזקן הראשון הניף את ידו, ומיד השתתק החדר. "כן", הוא קרא,
"עלינו לגרשו מממלכת פונקציה, מעבר לגבול העליון, התחתון, מעבר
לאסימפטוטות הגדולות - ואף מעבר להרים השואפים לאינסוף. אל לו
לחזור לכאן!"
קולו נקטע בקול מהומה מבחוץ. לפתע פרץ בחור צעיר לחדר. הבחור
היה לבוש בבגדים צבעוניים, ומגולח למשעי. שיערו הבלונדיני
המתולתל גלש על כתפיו, ושיווה לו מראה של פסל (לו היו יודעים
המתמטיקאים כלל מה הוא פסל).
"אדון אלפי!" קרא זקן הנאספים, בעוצמה מונוטונית עולה. "בדיוק
דיברנו עליך במושב מכובד זה. שמענו עליך רבות. מה בידך לומר
להגנתך?"
"רק שאלה לי אליך", לחש הצעיר בקול מבוייש.
פניו של הזקן התרככו. "כן בני."
"כמה זה 1+1 ? " שאל הצעיר, תמיהה מכסה את פניו.
פני הזקן האדימו. "אתה צוחק עליי?" הוא שאג, "התשובה היא 2! מה
הסיפור שלך, בחור?"
"תוכיח." לחש הבחור.
"מה תוכיח?" איבד הזקן את שליטתו, גורם לשאר המכובדים להחוויר.
"קיים בספריה מלכותית כרך מהודר של המתמטיקאי רוס צ'נדלר, בו
נפרשת ההוכחה לאורך 300 עמודים!"
"צפופים!" קרא זקן אחר, ואז השפיל מבטו מבוייש כשזקן הנוכחים
הביט בו בזעם.
"אהה." אמר הצעיר, ואז השתתק, נראה כחוכך בדעתו.
"ובכן", הוא המשיך לבסוף, "בחיים, כאשר גבר ואישה נפגשים,
התוצאה היא שלוש נפשות. לכן בחיים, 1+1=3 . סתירה."
הוא הביט בזקן הנוכחים ששכח לרגע כיצד לנשום. אחד מהנוכחים רץ
לספריה המלכותית להביא את ספר הנשימה הענק על 100 עמודי
הנוסחאות שבו.
אלפי יצא מהחדר, מחייך לעצמו.
