"אני לא מוכנה", אמרתי לו והוא ניסה עוד קצת. "אני, אני צריכה
עוד קצת זמן", המשכתי ללא צורך. קולי רעד טיפה, הרגשתי חלשה.
הבטחתי לו שזה לא יקרה שוב, הבטחתי גם לעצמי.
"אבל נועה..." הוא אמר ועצר את המשפט, בשקט מרחיק את ידיו
מהתחתונים שלי.
"אני יודעת", אמרתי, יודעת שזה לא נכון, אני לא יודעת כלום.
ניסיתי לדבר "זה עדיין לא..."
"עדיין לא זה", הוא השלים את המשפט שלי.
"יובל", אמרתי בקול הכי נשי שיכולתי להוציא, "זה לא אתה..."
עצרתי את המשפט, קלישאות תמיד מעצבנות אנשים.
"זה אני", הוא המשיך, מסרב להסתכל לי בעיניים. ידיו נחות לצידי
גופו, מיואשות.
"סיפרתי לך שקשה לי אחרי מה שקרה", כרגיל נלחמתי בדמעות.
"אני מבין", הוא אמר וידעתי שזה נכון. כבר חודשיים שאנחנו
מנסים ואני עוצרת באמצע. הוא עדיין לא עזב אותי, בטח גם זה
יקרה.
"אבל..." הוא ניסה, ולא המשיך את המשפט. יותר משהוא אוהב אותי
הוא מפחד ממני. גם אני מפחדת ממנו.
"בפעם הבאה אני..." עצרתי את עצמי, אין צורך לחזור על הבטחות
נושנות, הוא לא יכל לסמוך עלי, לא יכולתי לסמוך על עצמי.
הסתכלתי עליו, נתקענו בלופ של משפטים לא גמורים.
"אני צריך ללכת." הוא קם והתחיל להתלבש. פתחתי את הפה, להגיד
משהו חכם, משהו שישנה את הכל. התייאשתי.
מפתחות האוטו בידו שברו את השקט בינינו. "ניפגש", הוא סיכם את
הכל בקצרה, כמו שהוא יודע לעשות.
"ניפגש", עניתי,
"ניפגש". |