א'
ותבוא האישה להאיר יומה בחדרי;
קפצה והתיישבה על ברכי, שמה לחיה על כתפי
ושתקה...
ואני, חיפשתי בשפתיי את סנטרה
לנשק אותה...
נעשו חולמות עיניי האישה;
פתאום את צווארי חיבקה
בכל כוח האישה אשר לה
ורועד היה קולה באומרה:
"דבר אליי, אהובי,
ספר לי, יחידי שלי."
רק שאלתי: "על מה?"
והיא השיבה: "אודות האהבה, אהבה, אהבה..."
הפטרתי: "במה יש כאן לחדש?"
והיא הזעיפה: "אויה, אותי אינך אוהב!"
כך, לא הותירה לי ברירה אלא לדבר
ואל מול ריח שיערה המגרה
התחלתי את רעיונותיי טווה,
בעוד שפתותיי נמשכות מאליהן
לנשק ראשה ושדיה וכל מה שביניהם.
ב'
אין בתבל את "האהבה הגדולה"
ואין את זו ה"שלמה",
אין אהבה "לכל החיים";
חלום הוא המושג "נצח נצחים".
הנצח מתפוצץ תמיד לניצוצות;
מתפזר-מורכב מרסיסי אהבות קטנות.
יכולנו, אולי, זה את זו לנצח לאהוב
אם היינו גבר יחידי ואישה יחידה עלי אדמות,
אך היות והרבה גברים איתנים לפנייך
ורבות הנשים היפות הסובבות את חיי-
אין סיכוי לאהבה אחת וגדולה,
אין אהבה לאחת שלכל החיים תהא שלמה.
ג'
אין במחשבה הלוגית שהבאתיה לידי ביטויה
כדי למנוע ממני להמשיך ולהישבע
כי רק אותך אריח כל חיי כפרח יחיד,
ואשבע לך שרק אותך אוהב בכל מאודי,
אף כי בתוך-תוכי לא אוכל להאמין
שרק ממעיין אחד תשתי
ושרק כוכב אחד, כל ימייך, תחמדי
כי, רבים הפרחים, רבים הגברים,
אין מספר לכוכבים ולכוכבות
ועצומות מכולם הן תאוות האדם הסוערות
לנצל את העלומים שממש קצרים;
כאד בוקר הם נמוגים...
ד'
הנה, עכשיו את יושבת על ברכי
וחומך נספג אל תוך בשרי,
נשימת אפינו מתערבבת,
פעימת לבבותינו הולמת,
את שפתותייך אני שותה כיין
וכשיכור, מיד אמצוץ את שדייך...
אך בכל זאת - רק גץ מנשמתך וניצוץ מנפשי
בעוד שאר ניצוצות שנינו בחלל תועים
ומחפשים רוך קווצת שיער נשים
או סוד עיני גברים,
בלי רצוני ולמרות רצונך-
כטבע בעירת האש,
כנפול המים במפל, כצמיחת העץ.
ה'
אל לך להיאנח מדבריי, שמעי!
השיטה פורחת מדי אביב ואביב?
אפילו קוצי שדה שוטים
כל שנה נעוריהם מתחדשים;
קל וחומר האדם שהנו בשר ולא עץ
ובעורקיו לא עסיס קר אלא דם יוקד,
איננו נטוע כעץ אלא נודד,
רוכב ושט אל אשר ישאוהו עינייו ומאוויי הלב-
מי לא יבקש להוסיף לעצמו כאשר יפרח?!
מי יאהב ויאמר: "די!" ?!
כפי שלא יכול להביט בשמש מבלי להרהר בשקיעתה-
לא אוכל לחבק אישה מבלי לחשוב על הפרידה,
ואם תעמיק להציץ אל תוך עיניי ותשאל: "מתי...?"-
לא אוכל להשיבה כי התשובה נעלמת אף מפניי.
הן כאבקת פרחים נישאת האהבה ברוח
ואין אדם יידע מי תפרה מחדש לבבו העורג והפתוח,
אין אדם יידע מאין ומתי תבוא האהבה-
מחר או עוד שנתיים? משחורה או לבנה?
אינני יודע, אינני יודע,
אין אני יודע!
ו'
אל תתעצבי מאין ידיעתי כיצד לדעת את עתידי
כי, הרי, היום עדיין מתאווה נפשי
שתאבדנה כל הנשים עלי-ארץ ורק את תישארי,
שיאבדו כל הגברים ואוותר לך רק אני לבדי...
תני לחיות בחלום שכזה כאילו באמת אפשרי -
ללקט ניצוצות האהבה הפזורים בידי אלפי אנשים,
לאוספם, לבולעם, שיהיו רק שלנו לאש אחת גדולה
ונאהב כפי שאהבו אלפי אנשים יחדיו, כמנה שלמה.
אין בידינו לצפות את העתיד- זו ידיעה בהכרה
אשר לא ניתן למחוק מן המחשבה,
אך לרשותנו האמונה המסוגלת לשיכנוע עצמי
שלפנייך אין גברים ואחריי אין נשים
וכי ברשותנו כוח האהבה המכתיב צעדינו
בקצב פעימת לבב אמונתנו,
שהימים אשר לפנינו יהיו נחפזים לקראתנו
בצליל פעמוני הזכוכית אשר ניגנו התאהבותנו
ואז נשבענו באלו המילים:
"לפניי אין גברים!... אחריי אין נשים!..."
אווי בנפשך את זו ההזייה
שאנו בנים יחידים לאהבה,
שזה אל זה נלחצים
במסע של נדודים,
שווי בנפשך הרעד מלחש ההצהרה:
"שלי את!" , "שלי אתה!" -
היפה בעיניך זו ההזייה?
והאישה לא ענתה, לא דיברה -
רק את שפתותיה הדביקה בעוז על שפתיי
כאילו ביקשה לשתות מהן את לשד מילותיי.
30/07/05 ©
מבוסס על מסה של זלמן שניאור. |
