צבוט-אותי וקוט-אותי הלכו לים.
היום היה חם, והשמש להטה במלוא עצמתה. האוויר היה לח, ספוג
בזיעה מאודה וזבובים היסטריים, מחפשים אחר טיפת מים. צבוט-אותי
וקוט-אותי פסעו יחפים בחוף הלוהט, מדלגים בכאב כשהחול הדק פגע
בעצבים שברגליהם, ומיהרו למים שיצננו את גופם. צבוט-אותי היה
הבכור מבין שני האחים, גבוה ושזוף. הוא הביט במבט מזלזל באחיו
הצעיר ממנו שרץ לידו בשקיקה ליהנות מקרירות המים. אחיו היה
נמוך יותר ורזה ממנו. הוא נראה חלוש ומסכן, וצבוט-אותי תיעב
אותו עד שורשי נשמתו, עד כמה שאדם אחד יכול לתעב אדם אחר.
הוא בנה את התיעוב הזה שנים, מלידת אחיו הצעיר, כפי הנראה. הוא
נאלץ לסבול את צלו של אח שנקרא קוט-אותי במשך כל אותם שנים.
חבריו בגן ירדו עליו. לא די ששמו שלו גרם לו סבל בל ישוער, היה
על כתפיו גם משא עליבותו של אחיו הצעיר. כדי להימנע מהצביטות
הרבות שספג בילדותו הלך צבוט-אותי למכון-כושר והתאמן כדי להדוף
כל חכמולוג שינסה להתחכם אתו עם הבדיחה הישנה: מה שמך?
צבוט-אותי. ואז באה הצביטה.
אולם שמו של אחיו העמיס עליו משא אשר צבוט-אותי לא היה מוכן
לשאת. כאב נפשי והשפלה בלתי פוסקים. קוט-אותי, קוט-אותי, מה
לעזאזל זה קוט-אותי? ילדים בגן חיקו תרנגולות וזימרו:
קוט-קוט-קוט-אותי! וצבוט-אותי לא ידע כיצד לברוח.
כעת פסעו שניהם על החוף, הגלים מלחכים את רגליהם. השמש הלוהטת
התקרבה לאופק, מתכוננת לשקוע בקרוב. עוד שעה קלה והשרב יישבר,
ושוב יהיה אפשרי לנשום בקלות אויר צונן ולא אדים רותחים
ומכאיבים. קוט-אותי חייך והביט באחיו הגדול. צבוט-אותי כרכם את
פניו בשטמה, ואז העווה אותם שוב בחיוך הכי מקסים שיכול היה
למצוא במעמקי נפשו המיוסרת. "בוא, נכנסים לים?" הוא קרא, ולא
חיכה לתשובה. לקול ספלאש של המים הניתזים לכל עבר, רץ
צבוט-אותי לתוך הים, הרכין את ראשו וצלל לתוך המים הצוננים.
קוט-אותי הביט בו מוקסם, ואז פנה אחריו, מפגר אחר אחיו הגדול
והחזק ממנו. הוא צלל במים, נותן לקרירותם לעטוף אותו, חש כעובר
בבטן אמו, בטוח ומוגן. לאחר שניות מספר התיישר קוט-אותי ופרץ
מתוך המים בקפיצה נלהבת.
מאחוריו הכה בו נד של מים. הוא הסתובב בזמן לראות את אחיו שולח
אליו עוד נתז של מים, קורץ אליו בשובבות. קוט-אותי החל להכות
בפני המים בפראות, שולח טיפות לכל עבר. הוא נהנה מתחושת הפורקן
שלוותה למשחקי ההשפרצות.
שני האחים חגו במעגל, משפריצים מים אחד על השני. ואז הפסיק
צבוט-אותי להתיז מים. קוט-אותי המשיך שניות מספר ואז הפסיק,
מביט באחיו בהשתאות. מה עכשיו?
דממה השתררה. טיפות נזלו משערו הרטוב של קוט-אותי על כתפיו
וגרמו לצמרמורת לזחול במעלה גופו למרות החום ששרר בחוץ.
"מה קורה?" הוא שאל בשקט, חש באימה עוקבת אחר הצמרמורת בגבו.
פניו של צבוט-אותי היו קודרות, ללא הבעה. "אני לא אוהב את השם
שלך", הוא לחש, והחל להתקרב לעבר קוט-אותי.
קוט-אותי נחרד. פניו הלבינו והוא חש את גופו קופא במקומו,
מתעלם מכל הוראה שנשלחה ממוחו.
"מה? מה?" קולו של קוט-אותי לא היה כרגיל. הוא היה צרוד וחנוק
יותר, וכל מילה נהגתה במאמץ. "אחי..."
צבוט-אותי קפץ ואחז בכתפו של קוט-אותי. ידיו היו קרות כקרח.
"אתה מקור מתמיד של מבוכה בשבילי", הוא לחש, מצמיד את פיו
לאוזנו של קוט-אותי המפוחד, "יותר טוב אם לא היית נולד כלל!"
קוט-אותי ניסה לברוח, אבל אחיו היה חזק ממנו. תנועתו גרמה
לתגובה אלימה מצדו של צבוט-אותי. כל השלוה הקפואה נעלמה מפניו
של צבוט-אותי, והוא החל לצרוח כמטורף, נע מצד לצד ומטלטל את
אחיו. "אז אתה מנסה להתחמק ממני, לברוח ממני! אני שונא אותך,
שונא אותך, שונא אותך! אתה חושב שאתה יותר טוב ממני, אתה עם
השם המגעיל והמוח הדפוק!"
צבוט-אותי כבר לא שלט בעצמו. הוא תפס ראשו של קוט-אותי, שכבר
לא התנגד יותר, ודחף אותו לתוך המים. קוט-אותי, משותק מאימה,
לא הגיב גם כשחש עצמו נחנק. האוויר כבר אזל כמעט לחלוטין
כשהכוח חזר לרגליו, והוא בעט בקרקע ופרץ החוצה. מחוץ למים שמע
קוט-אותי בבירור את אחיו מקלל וצורח, ותוך שניה נדחף ראשו
בעוצמה שוב לתוך המים הגועשים.
צבוט-אותי חש בהתנגדותו של אחיו הקטן, וזה הוסיף עוצמה לזעמו.
מחשבותיו לא זרמו יותר בבהירות, וראשו געש בזעם והיסטריה. כתמי
דם הופיעו מול עיניו, והוא חדל לראות ולשמוע את המתרחש. כל
שהוא חש בו היה גופו של אחיו ותאוות הרצח בראשו. כעבור שעה קלה
רפתה ההתנגדות בגופו של קוט-אותי, ועד מהרה הפסיקה כליל.
צבוט-אותי החזיק בראשו של אחיו הצעיר עוד שניות אחדות מתחת
למים, כשתאוות הרצח נשטפה אט-אט מראשו ופינתה מקומה להכרה.
ידיו רפו. חומרת מעשיו פרצה לראשו וריפתה את גופו בייאוש. הוא
הצליח להישאר עומד, אולם ראשו נפל ונשאר מושפל על חזהו. ליבו
פעם בעוצמה, והוא חש אותו פורץ מחזהו בעוצמה. אוזניו צלצלו
בעוצמה, מנסים למשוך את תשומת ליבו על-מנת שישכח לשניה את
הזוועה שביצע.
כעבור שעה קלה החל צבוט-אותי להתקדם לעבר החוף, ראשו מושפל
וגופו רפוי. הוא גרר את עצמו, רגל נגררת אחר רגל נגררת, עד
שהגיע לחוף. שם הוא עצר ופנה לאחוריו. גופתו של קוט-אותי החלה
נסחפת לעבר הים הפתוח. עוד ימים מספר וגופתו תתנפח ממי הים
ותתחיל להרקיב.
צבוט-אותי הביט קרוע-עיניים בגופה הנסחפת, ואז אחז בראשו והפנה
אותו בכוח לכיוון השני. עיניו כמעט יצאו מחוריהן במאמץ להביט
בגופה שמאחוריו.
אז נרגע צבוט-אותי, ממשיך לפסוע, מתעלם מהחול ששרף את רגליו,
עד שעזב את החוף.
צבוט-אותי אותי וקוט-אותי הלכו לים. קוט-אותי טבע, מי נשאר?