כרגע אני נמצאת בשביל שמפריד אותי בין מציאות לחיים. מצאתי את
עצמי בזמני הפנוי, אך הכוחות השליליים משפיעים עליי בלי הרף.
אולי אכן כן צדקתי כאשר ידעתי שאלוהים לצידי.
כרגע אני נזכרת באותם הימים בילדותי כאשר הייתי בטוחה! ימים
עברו והנה אני משתנה לאורך נעורת חיי.
לאחר אותם מחשבות שעברו במוחי, לקחתי את עצמי בידיים ולקחתי את
האוטו והתחלתי לנסוע דרומה.
אהבתי לראות נופים מתחלפים, באותם רגעים עברו הרבה מחשבות
במוחי.
חיפשתי מקום שממנו אראה את השקיעה הכי יפה בארץ. עצרתי בנוף
נטוש, לפחות זה מה שאני חשבתי.
על הגבעה היה עץ יפהפה עצרתי, ירדתי מהאוטו והתבוננתי בו כאילו
אין מחר. הוא היה כמו בסרטים, השבילים החקלאיים התמזגו עם
אווירה קסומה וקרני האור השפיעו לטובה.
לאחר הסיפוק, המשכתי לנסוע, ההגה היה בידיים שלי וכבר התחיל
להחשיך.
במשך הדרך ראיתי הרבה אנשים שנראו לי מוזרי עין. המשכתי לנסוע,
שמעתי רדיו ברקע. קיבלתי שיחה. הפלא' צלצל. חיפשתי אותו בכל
האוטו, הלכתי לפי עוצמת הצלצול, הוא התחזק והתחזק עד שמצאתי
אותו מתחת למושב, עניתי.
אני: "הי"
ג'וני: "מה קורה מותק?"
אני: "אחלה בייב"
ג'וני: "איפה את?"
אני : "סתם מסתובבת בכבישים!"
ג'וני: "מה לא שמעת?"
אני: "מה לא שמעתי?"
השיחה נותקה, אין קליטה.
ראבק תפסתי כריזה, הרמתי פלא' בתקווה שיהיה קליטה, לא מצאתי
בגרוש!
זה סיקרן אותי לדעת מה יש לומר לידידי הטוב!
המשכתי לנסוע בתקווה שיהיה קליטה בהמשך, הסתכלתי על הפלאפון כל
כמה שניות, עדיין לא היה!
טוב אמרתי לעצמי אני בטח אמצא איזה מקום לעשות שיחת טלפון.
המשכתי לנסוע ואז ראיתי שביל שהוא חצה את הכביש שנסעתי בו.
ניסיתי לראות מה יש בהמשך הדרך, שום דבר לא נראה לי לעין, לא
יודעת מה חשבתי לעצמי?! אבל חתכתי ימינה לעבר השביל... השביל
היה מבודד והכניס אותי ליערות, שדות עד שראיתי מרחוק אור דולק.
שמתי גז והמשכתי לנסוע.
עד שהגעתי למקום הזה, הוא היה קר, מיושן שהעביר בי צמרמורת.
הגעתי, ראיתי איזה שלוש בתים ושדה קטן שמחבר ביניהם וסביב עצים
ענקים שהסתירו את המקום. יצאתי מהאוטו והתקדמתי לבית הקרוב,
דפקתי בדלת, לא ענו לי, קיבלתי כריזה כאשר שמעתי לחשושים
מאחורי הדלת ואז אמרתי: "אני מחפשת טלפון ציבורי או כל מכשיר
אחר, אתם יכולים לעזור לי?" הם לא ענו, שררה דממה, התעצבנתי
והמשכתי ללכת לכיוון האוטו, פתאום אישה בגיל 40 פתחה לי את
הדלת.
התלהבתי, היא ענתה לי: "כן יש טלפון בבית ממול, אך לא נראה לי
ששם יוכלו לעזור לך, למה אף אחד לא מכיר אותם, והם אף פעם לא
נראו לידי האנשים, למרות שיש שמועות אבל אף אחד לא יודע מי גר
שמה, ואנחנו מדי פעם משתמשים בטלפון שלהם.
אמרתי אני אנסה את מזלי. הלכתי לכיוון הבית המסתורי, דפקתי
בדלת, לא ענו לי, בספונטניות פתחתי את הדלת לבדוק אם היא
נעולה... וואלה?! לא...
נכנסתי, הצצתי לא ראיתי שום דבר אז צעקתי: "יש פה מישהו?"
אף אחד לא ענה לי. אמרתי לעצמי וואלה אם כבר אני פה ואין פה אף
אחד אז אני ימצא טלפון,
נכנסתי, חיפשתי טלפון, לא מצאתי. עליתי במדרגות לקומה השנייה
בתקווה למצוא שמה, נכנסתי חדר חדר נו ראבק?! אין. חשבתי לעצמי
בטח גרים פה זקנים מתקופת האבן. ירדתי במדרגות שוב לסלון,
חיפשתי עוד מקומות אולי איזה מנהרה שבתוכה יהיו 2 כוסות וחוט
שמחבר ביניהם.
הפסקתי לדמיין שטויות ומצאתי מדרגות שמובילות למטה. ירדתי.
היתה שם דלת מסתורית, פתחתי וראיתי חדר פצצה מיושן עם הרבה
סדינים לבנים שמכסים את הראיתים ואז ראיתי מיטה מגניבה כמו של
נסיכות התחלתי לקפוץ עליה ולדמיין שאני נסיכה וזאת המיטה שלי.
רק חסר נסיך שינשק אותי ואני יתעורר לחיים. כאילו מה חשבתי
לעצמי?! טלפון כאילו... תתרכזי! בעודי קופצת ומדמיינת נפתחה
הדלת, כנראה מהשירותים, ויצא משם איזה מישהו. קיבלתי הלם, מה
זה מה?! מרוב הבלבול התגלגלתי מתוך האינסטינקט מתחת למיטה,
כאשר הוא מתבונן בי בחצי חשכה. התפללתי שהוא לא יראה אותי, לא
יכלתי לשכנע את עצמי כאשר ראיתי את עיניו מסתכלות עליי. בעודי
משכנעת את עצמי לצאת משם אני רואה את רגליו שנשארו באותה עמדה.
שיווו... עם כל הכבוד, פאדיחות אש!
טוב, לא יכלתי להמשיך ככה כאשר המצב נראה תלוי באוויר. זחלתי
מהמיטה והעמדתי את עצמי על הרגליים. לא ידעתי מה להגיד, באודי
מגמגם האור נדלק ואז ראיתי ממולי בחור יפיפה, אשכרה לא מהעולם
הזה, עיניו בהירות, נוצצות שהראו לי עצב. ואז יצא לי בשיא
הטיפשות, אני לא אשכח את זה בחיים. איך שלקחתי את הרגליים שלי
ועפתי משם בלי לומר אף מילה, רצתי במדרגות כמו מטורפת. יצא לי
להחליק פעם או פעמיים ולהנחות על אף אבל זה סיפור אחר.
יצאתי במהרה מהבית ורצתי לכיוון האוטו. נכנסתי בשיא הלחץ,
הכנסתי מפתח ומנסה להניע אותו אך ללא הצלחה ראבק זה נתקע בדקתי
כמות דלק היה אפסי... התעצבנתי.
לאחר כמה ניסיונות הבנתי שזה לא רלוונטי אני צריכה למצוא דרך
אחרת. התבוננתי על השעון היה 4:08 הייתי חייבת למצוא מישהו
שיעזור לי. לא היה לי נעים להעיר שוב את האישה אבל לא היה לי
הרבה ברירות, התקדמתי לכיוון ביתו. הדלת נפתחה... |