לאפס אחד אין רובה המשמיד רגעים רבים
בנוירונים, בזיכרונות שנאה צרובים, מזועזע כיווץ פנימי לחוץ
מתיז דחפים לשוט מצליף בחדר השינה
של איש אפל כחרדה אשר יזרח כדרקון!
איום קטן, מדי קטן...ושוב
אדום של רובים עלה מהגידופים
השאננות זורחת על ספסל הנאשמים.

נח לשנות מזג אוויר, מנוכר הרצח
ורוב האנשים נעקמים ומתקשים, תולשים בשר בקריעה מכרעת
אין עצם חפשי להתבודד, חפים מפשע נשחטים חפויי ראש
משפחות קרועות חיות כחיות מפוחדות בכלוב מעבדה
תחת תקרה שפופה וקיר לבן מפוחם,
וכל יום לוקחים, עוד ועוד אנשים לוקחים
זוועות אש צורחות מגרונות של שלושה דורות
שערות נשרפות הכי מהר, אחר כך העור נוזל.

גשם תופת מנתץ מזכרות לב ופלדה כזכוכית שבירה
גופות קורבנות מבותרות על מזבח נבוב של עקרונות מנופחים
שאריות אדם משומש, טילים באליסטים עוקרים עיניים, גודעים איבר

אין רחמים ברגע אפשרי ? ההוכרז ניצחון האכזר ?    

כוכב מנוע מלכת ברשת מביט אדיש בעכביש
נרקב ומסריח ובין סדקיו המדממים
מנהיגים משחקים באימפריות וחיילים
אנשים מחופשים לרוצחים קרים, אך פחד משוח על פניהם
חייל אדום וחייל כחול לוחצים על ההדק
עוצמים עיניים וחושבים על הבית,
אנשי נשק, ואנשים, שדופים, מתים, או
מתענגים אצל דבשות שניים בחלום שרב צהריים ומתים.

בלילה הם מחפשים נורא מהר, הרבה
עוקרים קירות ושורפים הכל. הכל... אני מפחד
בחוזק רב שפע גוויות חופשיות לרע
וסופרמן אפוף פחדים בדמיון לרב,

ככניעה אדיבה, מרוככים בזוועתם.

ואין לו ולי, ואין לנו, בכלל, גם לא חלקים כרותים
אין אותות עבר משותפים לאחרית הימים.