הדימוי היחידי המציף אותי כעת הוא של משוגעים הרואים לכולם את
האמת
אין בטירוף אלא השקפה חפה מבעד מצלמה בזווית שונה שאיננו רואים
ואינה בהכרח שגויה
לאנשימשוגעים מצטרפים לעיתים כל הגפרורים ששרפו בחיים והם
זורחים לרגע טהור כמו שביט
אנשים מן המניין נשלפים מהקופסא כמו כל סיגריה ונשרפים לאיטם
בנפול רוחם למעיין צחיח
וצועדים בו כדרכם, חגים במעגלים על יובש קרקע נחותה כשהעולם
סובב גבהה מעל הצילינדר הצר,
התמימות החלולה המתנפצת כשהאהבה נכזבת מתחילה לשרטט לי אידיליה
של מוות כאופציה לחיים
הבאת לי בפרנציפ וקראת לזה "הדדיות", עיניי יבשו ונסדקו, גם
השמש מזיל אתי דמעה כעת,
הכל נראה שונה ומנופץ, כמו במימד אחר - את לא בחורה והמילים
עוד לא נאמרו
עוד לא אהבתי אותך ולא הפסקתי לצחוק, לא הספקתי למחות, לא
רציתי למחוק
והזדמן לי לטעות, כך לא קיימתי חוק והושלכתי לאשפתות, יותר
עמוק אני לא אשרוד
ומיד אני זקוק לגלולה רעה נגד כאב, כנראה שהאיפוק שלי בוסרי
כמו המטאפורה הזאת
כי אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך, כמו אסון כל 8 שניות
באותה משפחה.

אין בי השראה כי אין לי דאגות כי אין לי אהבה, אני אישיות
וירטואלית כמו עד האחרון שבנו
והפסיכולוג לא מצליח לשלוף את הכובע מהשפן, הוא איבד את
המפתחות וננעל בסורגי מוחו
אמרתי לו שהוא מגדלור והוא חייב לעזור אם לא לחברה לפחות
לעצמו, לא גליתי לו שהנורה שרופה,
כשחיים כמוני חוש ההומור מת ממנת יתר של צחוק, זה לא יותר טוב
מכל מוות אחר, או חיים,
כיום חיים אלף שנים ביום אחד, אלמלא הייתה המרוצה עיוורת,
הייתה בי אמונה, אך אלף שנים
מרכיבים פסיפס כאוטי שאין באפשרותי להבין בו ולו מילה אחת מפאת
מימדיו המבהילים.
החיים למדוני לא לבגוד לאור ירח, לא לדרוש זעם על חללים של קרב
אכזר מרהיב בגבורות
לא לאכול כשאיני רעב, לא לבקש את מה שכבר יש ובטח לא את מה
שאין כי זכיתי בדבר
והנני כאן, יכול עדיין לעשן חפיסה ביום, לקנות לי מעמד גבוה
בחנות בגדים, ללכת, לשוב ולפזר
אך בגדיי החדשים הם מועקה, לא מענק, הם לא יהפכוני לענק, הם רק
ירוקנו לי את הארנק
ואנשיי, מתים, זועקים, יוכיחוני עירום מול הבטחותיי העקרות,
אין ביגונם ולא בפרצופי החדש להשיבם בזמן
אין דרך האדם כדרך הירח להגיח מחדש לאחר הנמקו, על כן יתכן כי
אקפוץ בנחת מגשרים אל תהומות
כי אין בי איפוק, כל מעשה שאעשה יפרוץ טאבו, יהיה זה אסון,
יכתבו עליי בעיתון וינעלו אותי בארון
אך יהיה זה ביזבוזמן לנסות להניאני כי אני מאמין בדרכי בתמימות
ועל דפי המחוספס כתובה טעות,
פעם הייתי מבין את נפש הצומח אך גם זה מתכלה כמו גוף בזקנה,
בחולין של מכאוב, במות חברים, ובתובנות
כן, טיב פריי דיי מחורבן היום, נו, זה מתבקש למדי בהתחשב בחלון
נוף ילדותי...
בהתפרצצות שכזאת אין בכוחה של האהבה אלא לגרשני מגן העדן אל
הגן האחר.

אני רק עוד ילד עם קרחת המאמין בכוכב שלו בשיקול דעת של מגנט,
זו כמיהה טהורה כי סומאתי בערפל -במשקאות שהישקוני בשם הדת,
בדברים שאני אמור לעשות בבית שימוש, לא באומץ לב,
קצרו אצבעותיי, אז אני מנסה ישר הפוך - כי אפשר, לא כי זה
הוגן, זה סוג מחלה, אני מסביר
ועדיין, מביך למדי להביט בך המום ולשאול מה עוללו לך כשהתשובה
נמצאת בכיסי וידי ממששת אותה
טישטוש שכזה מעוות את הכיעור לרמה ממוצעת, זה מרגיש בסדר, אך
גם במלחמת עולם יש ממוצע...

עד פרוש האביב עוברי האורח ילמדוני ניתוק אמיתי וה "אז" יהיה
עכשווי ומוצק, עולמי יהיה מוגן כנמר
אשב במרומי פסגת האידיוט ואצחק על הפסימיסט, על הקנאי ועל
המקונן ועל כל הרומנטיקה שבשנאה
כי רצון הציבור הוא שה תמים לעולה אך שיגרת אלימות רחבה היא
הגרביטציה של כולנו, ונבכה שירי כאב
אחרי שנשיל מעלינו את הקליפה המכוערת ונגלה כיעור מזוויע יותר
מתחת, נקים מחסומים וקוצים
נבכה גם שירי אהבה ומולדת מתוך שלוות החרדה הטמועה בנו משחר,
עוד מטרום זמן השפה והקליטה,
פשוט כך ומכוער, קיבלנו באהבה רע קטנטן ורחמים עצמיים ולא
צימחנו מכך דבר שהוא קל דעת ומשקל
לו חיינו על עץ לא היו לנו דאגות מלבד טיפוח האגו והמשפחה אך
אין בנו את כח האיפוק הדרוש,
ואני, אני משועבד לכל מה שהוא כמו את, זה מאוד בנאלי להתרסק
ולמות בשם האהבה
אך אין בבנאליות אלא אמת צרופה לכן אין בה כח לפצל את מסלולי
לדרכי ישרים
יתכן כי לכן הדימוי המציף אותי כעת הוא של משוגעים הרואים
לכולם את האמת