היא כל כך אהבה אותו.
היא לא ידעה מאיפה או ממתי זה בכלל התחיל.
אבל עכשיו, כל פעם שהיא ראתה אותו הלב שלה התחיל לפעום,
הפרפרים בבטן התחילו לרקוד והעיניים ברקו.
אבל היא כל כך התרגשה. היא לא יכלה לדבר איתו, ובמיוחד לא
להגיד לו איך היא הרגישה.
היא סיפרה לחברות שלה, לידידים שלה, וככה השמועה רצה כמו
תמיד. אבל איכשהו השמועה לא הגיעה אליו.
כמעט כל הבית ספר ידע, גם מי שלא הכיר אותה בכלל אבל הוא לא.
והיא לא העיזה להגיד לו, לדבר איתו.
אבל היא נורא נהנתה להסתכל עליו.
על הפה שלו, השפתיים המדהימות האלו. כמה שהיא רצתה לנשק אותו.
על העיניים הבהירות שלו. כמה שהיא רצתה להסתכל בהם ולהגיד לו
שהיא אוהבת אותו.
על הידיים העדינות שלו. כמה שהיא רצתה שהוא ילטף אותה איתם.
על השיער הפרוע שלו. כמה שהיא רצתה להעביר את אצבעותיה בו.

ואז, כשהגיע היום החמישי שהוא לא הגיע לבית הספר, היא החליטה
החלטה. החלטה נועזת שתשנה את חייה.
היא התקשרה אליו הביתה. היא אף פעם לא התקשרה אליו לפני זה,
אבל היא בכל זאת ידעה את המספר בעל פה.
ההורים שלו אמרו שהוא באמבטיה. היא ניתקה.
למחרת, עברה שמועה בבית הספר. שמועה נוראית. שמועה מזעזעת.
שמועה שגרמה לשיער העורף שלה לסמור, שגרמה לה לרעוד, לפחד.
אז כשהיא חזרה הביתה, היא הייתה חייבת להתקשר אליו,
לוודאות שזה לא נכון. שזה לא מה שקרה.
ההורים שלו אמרו שהוא לא נמצא, הוא בבית חולים.
היא כמעט התעלפה. אז השמועה נכונה. אבל לא, זה לא יכול להיות!
לא יכול להיות שהוא עשה את זה! לא יכול שזה קרה!
ושוב פעם  הפחד הזה, הרעד הזה...

היא הלכה לבקר אותו, אבל הוא כבר לא היה שם.
היא הלכה להלוויה שלו, להגיד לו סופסוף איך היא באמת הרגישה.
הרגישה ועדיין מרגישה. היא כל כך התגעגעה אליו.
היא לא יכלה בלעדיו. והיא לא הבינה למה הוא עשה את זה.
היא הייתה חייבת לדעת. אבל אף אחד אחר לא ידע.

אחרי שלושה חודשים היא כבר השתגעה. מגעגוע, מאי וודאות, מחוסר

ידע, מאהבה.
והיא עדיין בכתה כשהיא נזכרה בו.
והיא נזכרה בו כמעט כל הזמן. לא עבר יום שהיא לא חשבה עליו.
לבסוף היא עשתה את זה, הלכה בדרכו.
השאירה מכתב קצר שבו כתבה שהיא מצטערת, ממש מצטערת
אבל שהיא לא יכולה יותר. והיא פירטה קצת.
ואז היא נכנסה לאמבטיה, בלי להתפשט, לקחה את הסכין גילוח
וחתכה. חתכה את הורידים עד שדם נשפך.
חברתה הטובה בדיוק באה אליה. עם מכתב ביד.
גם הוא נכתב ברגע אובד חיים.
הוא כתב אותו. הוא שהיא כל כך אהבה. ובמכתב היה כתוב כמה הוא
אהב אותה.
וזה באמת הוא כתב את זה. והרגשות שהוא כתב עליהם, היו כל כך
עזים. וכל כך דומים לשלה. אבל היא לא ראתה את זה, היא לא קראה
את המכתב אף פעם.
כי גם היא, כמוהו, עברה לעולם אחר לפני שהספיקה לגלות את
הרגשות העזים שהרגיש אליה.
כי גם היא, כמוהו, שמרה את זה בבטן במקום לדבר ובסוף, היא
התפוצצה.