שני אנשים גרים ביחד, כבר כמעט 3 שנים.
רבים, צועקים, צוחקים, שותים קפה, הוא בשלו והיא בשלה,
עומדת על שלה אך לא בשלה.
כשהחנק תוקף אותה ומפר לה את השלווה, הוא מיד קופץ מהעבודה
ונדרך למשימה, לעודד, להחזיר אותה לקדמותה - הזונה.
ועוד שנה עוברת וזה כמעט 4 שנים,
אחד בתוך השני חיים את החיים, הוא סיפר בדיחה והיא צוחקת,
מתעלפת בסלון וריח של חביתה נשרפת משנה את הרקע בחלון, הוא
רץ למטבח, בעודו צוחק, מוותר על הארוחה ומחוסר ברירה זורק
לחתול שמזמן איבד תקווה.
ועוד שנה עוברת וזה כמעט 5 שנים,
והיא פותחת את הדלת מסריחה מזיעה, היא לא בכושר, קומה רביעית,
בלי מעלית - "אני גמורה".
זורקת שקיות, כאילו קניות ונופלת בספה.
"רוצה לשתות", נו מה ומכין לה כוס גדולה עם קרח ואלוהים יודע
מה.
הוא חוזר לעיסוקיו והיא שעה במקלחת, הוא חייב להשתין, בשרותים
היחידים שמשותפים.
נכנס - "היי זה אני", אוטומטית פותח את הרוכסן ומרגיע את
הנחש,
והיא פתאום צעירה ושובבה, משפריצה עליו מים קרים ישר בגב.
אז הוא נבהל ומסתובב אליה בצעקה, בעודו משתין על הרצפה -
אלוהים איזו אשה.
ועוד שנה עברה וזה כמעט 6 שנים,
בעודה שרה בקול גבוה את שיר השירים ובעודו משייף את אצבעותיו
בין רגליה - עושה שרירים,  מפהק, מצפה לסיום השיר, מחכה
לתגמול הולם, מקווה למנוע כאב ביצים.
וזה כמעט 6 שנים - תודה על המחווה, עבר כמעט שבוע - "אני הולך
לזרוק את הסדינים לכביסה, יש לזה ריח של אקונומיקה".
שנה ועוד שנה ועוד שנה וזה כמעט 10 שנים,
עדיין אוהבים - אולי - אבל חיים, לפחות מזדיינים,
אך מזה שלושה שבועות שלא הריח אותה וכבר מזמן לא חיברו
ביחד שיר.
אז הוא קורא לה לבוא ולתת לו נשיקה - מתוקה,
מצמיד אותה למיטתו הרכה ובחושך הלכו לארץ חדשה ובבוקר היא
שרה בתחושה של חלום - חלום לאור יום,
אין בושה, אני מרגיש גבר והיא מרגישה אשה וטוב לנו בגללנו
ובגלל התחושה וכנראה שאחרי כמעט 10 שנים זוהי עדיין אהבה.