יש חוסר שלא מחשל, הוא רק חסר.
כמו עוגה ללא שמרים,
דלתות רכבת עוזבת רציף, נקפצות
זרועות שלא יודעות להרפות,
כמו אלה שלא יודעות לחבק,
שפתיים הזורקות מרה
ויבשות מלנשק.
צמח צמא, כמה
ללטיפת מים אחת
ודי.

יש מחסור הנגרע עם חליפת העיתים.
עיטים מרחפים גבוה, מטילים צל איום
בעיצומי היום.
נוספים עוד ועוד זכרונות שלא היו,
עלים בסתיו נושרים סגולים, מרשרשים,
על שיש לבן מבהיק.
שכבות שכבות של הזנחה
מכסות ארמון שלא נועד למגורים,
לחיים.
שהוא בית האשליה
בו דרות יונות הדמיון, ציפורים זרות
ובלילות הן מרעישות
במשק כנפיים, בנוצות.
לשלשת ירוקה נוזלת לאורך הקירות
נקווית בפינות, בשקעים, בגומות.

יש ומשאלות בעונות שחונות,
הופכות קוצים,
זיפי זקן עוקצים,
עלי כותרת נחבאים בינות כלים שבורים
בעוד כפות רגליים קטנטנות, יחפות
מחרידות את דומיית אשכבת הצהריים.

את עומדת מולי
פנינים בזויות עינייך
נשזרות למחרוזת כאב,
ומילים שזמנן גווע מלהיאמר
שהחמיצו על פתחי שפתיים סדוקות
לא יכולות להמציא צרי לליבך
עיני מאפרה כבויות
כבר לא יאירו נתיבך.

ציפור אחת גדולה
תיקח אותך
בחשכת כנפיה
למחוז חפצך.