כשהאויר טעים כמו שהוא עכשיו, היא תמיד חשבה על ההרים הגבוהים,
סחופי הרוחות, שבהם קיני נשרים. היא הייתה טועמת את האויר באף
ובלשון, ואומרת שזה הזמן לצאת לחופשה. אף פעם לא יצאתי איתה
לחופשה. אף פעם לא היה לנו מספיק כסף למשהו ארוך באמת, והיא
אמרה שהיא לא רוצה חופשה-בכאילו, אלא חופשה אמיתית. עכשיו  מה
שנשאר לי אלה רק הדימיונות על איך יכלה להיות חופשה איתה. אולי
בהרים שהיא כל כך אהבה, או במדבר. היא תמיד אמרה שהיא יכולה
להזדהות עם המדבר, בגלל שגם אליה נמשך מיעוט נרדף של אנשים,
שמשוגעים לדבר.  נראה לי שהיא נהנתה לצחוק על עצמה, במין
מרירות ריאליסטית שכזו. זה היה הדבר העיקרי שעסקה בו
במחשבותיה. איך לבוז לעצמה בצורה  אירונית.
פעם אחת היא אמרה לי, שכשהיא בזה לעצמה היא בעצם בזה לעולם
שעיצב אותה ויצר אותה. היא קצת נבהלה כשהיא אמרה  את את המשפט
הזה, אפשר היה לראות. הפנים שלה התכרכמו קצת, והמבט שלה התרכז
בשום דבר. בכלל, כל פעם שהמבט שלה התרכז בשום דבר, אפשר היה
לדעת שמשהו בה  נפגע. בדרך כלל היא הייתה חוזרת למציאות תוך
כמה שניות, וממשיכה לדבר על נושא אחר, או אפילו על אותו נושא,
אבל בטון שונה לגמרי. אמא שלה אף פעם לא הרגישה נוח איתה כשהיא
נעשתה כזאת. היא אף פעם לא הבינה מה גרם לבת המופלאה שלה
להתנתק, אפילו אם היא הייתה מתחברת מחדש קצת אחר כך. הייתה פעם
אחת, כשהיא עברה לגור איתו, שעזרתי לה לסדר את הדברים שלה בבית
החדש. כשהתחלתי לסדר את המצעים על המיטה הזוגית שלה, היא קפצה
כמה סנטימטרים באויר, ונבחה עלי לעזוב, ושלא אגע בזה. אחרי רגע
היא הייתה  כאילו קפאה במקום, והמבט שלה התרכז בשום דבר. כשהיא
התחברה מחדש, היא התנצלה, ואמרה שהיא כבר תסדר את זה בעצמה. זו
הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בצורה בוטה כל כך באחת הפרות
הקדושות שלה; המיטה שלה. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בנוכחות
זרה במיטה, פרט לחתול האפור שלה. אם מישהו התיישב על המיטה שלה
לפני שהיא הייתה מסודרת עם הכיסוי פרוש מעל למצעים, היא הייתה
מתחלחלת כאילו מישהו לכלך וטימא מקדש מרכזי.
היא תיעבה נורמליות. היא עצמה לא הייתה נורמלית בכלל, אבל היא
סירבה להכיר בכך. היא חשבה שאם היא לא גאון, היא לא משהו
מוחלט, אלא בינונית כמו כולם.
עם הזמן, האהבה שלה להרים ולרוח התעצמה עוד יותר, והיא הצליחה
לשכנע את ההורים שלה לתת לה לצאת לטייל לבד בכל מיני שמורות
הרריות. כשהיא חזרה מהטיולים היא תמיד הייתה מכונסת בעצמה,
ומנותקת. הרבה מהסיפורים שהיא כתבה באותה תקופה נכתבו על ראשו
של הר במדבר, כשהיא עטופה בבדים לבנים וחומים שהתעופפו סביבה
ברוח, או תחת עץ שנתן לה את צילו המועט, ושתחתיו היא נחה.
הסיפורים שהיא כתבה אז היו מצוינים, כאילו המדבר והאבנים דיברו
אליה ונתנו לה השראה. אפילו היא לא הצליחה למתוח על הסיפורים
האלו  ביקורת יותר מעשר דקות  רצופות.
אחרי שהכל נגמר, אספנו את היצירות שלה, ופירסמנו בספר אחד את
כל השירים, הסיפורים, המחזות והקטעים שהיא כתבה לספר אחד, שאמא
שלה החליטה לקרוא לו "חיי איילה - לחיות איתה".
אני לא אהבתי את השם, אבל לא יכולתי להתווכח עם האמא.
הבאתי לה את הספר פעם, והיא לא אמרה  מילה. הנחתי אותו על איזה
שולחן שם, וקיוויתי שמישהו יקרא אותו, ויבין כמה גדולה היא
הייתה, ואולי גם כמה גדולה היא עדיין. הבעייה איתה היא לא שהיא
הפסיקה להבין מרוב הלם, אלא שהיא נסגרה לחלוטין. היא לא מוכנה
להראות שום תגובה, אפילו לא הנד עפעף.
בהתחלה פחדתי לבוא לבקר אותה. ידעתי שאני אראה את האהבה הקטועה
שלה אליו בכל תו ותו מפניה. היא לא הייתה היחידה שאיבדה אותו,
ולי כאב לראות את הצורה שלה לזכור אותו. בעצם, היא הפכה כל
מחשבה שלה, כל תגובה שלה, את כל הוויתה, למצבת זיכרון לכבודו.
הוא היה היחיד שהצליח לחדור מעבר לשיריון שלה, ולהכיר אותה.
הוא היה היחיד שבאמת ובתמים ידע אותה, ידע מה היא ומי היא
באמת.
כשהוא נפצע, היא לא התכנסה בעצמה, אלא נסעה מיד לבית החולים,
והייתה איתו לכל אורך הניתוחים וההמתנות והכאב. רק אחרי הניתוח
האחרון, שלא היה שונה מקודמיו בהרבה, היא התנתקה. כשהתברר
שנתנו לו את סוג הדם הלא נכון, ושזו סיבת המוות, היא הייתה
היחידה מבין כל אלא שהכירו אותו שלא התעניינה בתביעה, שבה
משפחתו זכתה כמובן בפיצויים מאוד נדיבים. כשהשופט הכריע
בסוגייה, היא כבר הייתה שבועיים במוסד הראשון. כשבאו לספר לה
על הניצחון המוחץ, היא אמרה את המילה האחרונה ששמעתי אותה
אומרת. "יופי".
מהמוסד הראשון שיחררו אותה אחרי חודש, כי חשבו שהיא כבר מסוגלת
לתפקד לבד. אחרי יומיים אמא שלה הכניסה אותה למקום שבו היא
נמצאת עד עכשיו. אז כעסתי על אמא שלה, אבל היום כבר הבנתי, שזו
הייתה זכותה הבלעדית להכניס את הבת שלה לבית החולים הזה. היא
לא הייתה מסוגלת לטפל בבתה באמת. אף אחד עוד לא הצליח למצוא
תרופה או טיפול שיעזור לה להתחבר חזרה לעולם. לי נראה שהסיבה
היא שהיא לא רוצה לחזור בשום פנים ואופן. היא וויתרה על העולם
בבוז הרגיל לה, כשהיא מסמנת אותו כלא מספיק טוב בשביל שהיא
תכבד אותו בנוכוחותה.
היום היא כבר לא חייה בעיני אלה שהיו חבריה ומשפחתה קודם. רובם
התמודדו עם השיגעון שלה בכך שהתעלמו ממנה. בהתחלה עוד היו
שביקרו אותה, הביאו לה פרחים, וניסו לתקשר איתה. הפרחים נבלו
אחרי זמן מה, ולא הביאו לה פרחים שיחליפו את הנבולים. מטרידה
אותי המחשבה שאם היא עדיין הייתה בחיים היא הייתה משתמשת
בעניין הפרחים כמטאפורה באחד הסיפורים שלה, או אולי אפילו אחד
המחזות. נראטה לי שאמא שלה היא היחידה מבין המשפחה שעוד לא
הצליחה להרוג אותה (במובן המטאפורי כמובן) בלבה, וממשיכה
להתאבל על הבת הנהדרת שלה שלא מוכנה לכבד את העולם בנוכחותה
הרוחנית, אלא רק הפיסית.
ובעוד היא נחשבת כמתה בעיני כולם, קיבלתי לפני כמה ימים הודעה
, מהמו"ל שפירסם  את הספר שלה.
הספר, שיצא במהדורה חדשה, שוב זינק לראש רשימת רבי -המכר.