"הרגתי אותה!" הוא צעק, מתפרץ לדירה שלי כולו מתנשף.
"הרגת את מי?" הבטתי בו בשלווה מתחת לטריינינג וללק המתייבש.
"אותה, אותה!" הוא אמר בהיסטריה, מנסה לאתר את הלב שלו שחמש
קומות בלי מעלית בקלות מסוגלות לאבד.
"הרגת את איילת?" שאלתי באדישות של או ג'יי סימפסון, "הגיע
הזמן".
"לא, מפגרת, הרגתי א ו ת ה. הרגתי את... הרומנטיקה", הוא אמר
והשפיל את עיניו.
עיקמתי את הפה והנמכתי את הטלוויזיה. "מותק, אתה גבר, הרגת
אותה בלידה. מעולם לא הייתה בך רומנטיקה".
"את לא מבינה, את פשוט לא מבינה מה עשיתי. אני הרגתי את
הרומנטיקה! אני רצחתי בדם קר, אני הגורם הישיר להכחדות האנושות
בעתיד, את לא יודעת מה עשיתי".
"אוקי פסיכו, אתה מוכן להסביר על מה אתה מדבר או שאני אוציא את
המורפיום ואפסיק לשאול שאלות?"
"טוב, טוב, תקשיבי, הייתי אצל איילת היום בבוקר, והיא נכנסה
להתקלח אז ירדתי למטה לקנות קוראסונים וקפה וסיגריות, ואז
ראיתי אותה".
"אותה?"
"אותה, אותה. ראיתי את הרומנטיקה. היא נראית כמו אישה מבוגרת
כזאת, בת שישים אבל שמורה. שיער צבוע, אודם, ריח מעלף. כזאת
אישה-אישתית. כזאת שהיית רוצה להזדקן איתה".
"להזדקן או להזדיין? מה זה הפטיש הזה לכוסיות בנות שישים
פתאום?"
"תשתקי רגע ותקשיבי! זאת הייתה היא, הרומנטיקה. היא ניגשה אלי,
חייכה, ובלי שידעתי למה לקחתי את היד שלה ונישקתי לה אותה, כמו
בסרטים הישנים עם הג'נטלמנים המשופמים והכוסיות המבולבלות.
בקיצור, היא שאלה מה אני עושה, ואמרתי לה שאני קונה אוכל לי
ולחברה שלי. היא אמרה שכנראה אני הרומנטיקן האחרון, וצחקה
כזה".
"אוקי, עד כאן התחילה איתך סבתא, אתה מוכן להגיע לחלק של
ההרג?"
"לא, לא, לא סבתא, אני בטוח, משוכנע, שזאת הייתה הרומנטיקה.
בכל מקרה הזמנתי אותה לקפה ועוגה. היה לי קצת זמן והיא נראתה
לי מעניינת, אז ישבתי איתה קצת. שאלתי שאלות, מהשאלות שגברים
שאלו משחר הזמן. שאלות על נשים".
"איך לפתוח חזייה באגודל? זה פשוט, תראה, אתה מכניס אצבע אחת
כאן..."
"לא שאלות כאלו! שאלות קצת יותר עמוקות מאלו, תגידי את לא
קוראת משהו אחר חוץ מבלייזר?"
"אהמ, המדור האסטרולוגי נחשב?"
"טוב, בקיצור, אז ישבנו, והיא נגסה בעוגה. ואז היא לעסה את
העוגה. ואז... אז היא נחנקה מהעוגה".
"נחנקה..." הסתכלתי עליו פעורת עיניים.
"מהעוגה. העוגה שאני קניתי לה! וניסיתי להציל אותה, אבל אז בא
אמבולנס והם התחילו לעשות לה הנשמות ולא יכולתי ופשוט נתתי להם
את הפרטים שלי שיעדכנו אותי והלכתי משם. הייתה לי בחילה
נוראית, אז באתי אלייך".
"ואוו, תודה, פעם הבאה שתהייה לך עצירות - אתה יודע מי
הכתובת".
"תקשיבי, אני לא יודע מה לעשות, תחשבי שעתיד האנושות תלוי בזה!
עכשיו בכל העולם גברים מפסיקים להביא לנשים שלהם פרחים
ושוקולדים. ואף אחד לא אומר אני אוהב אותך לאור נרות. ואף אחד
לא מפנה לחברה שלו מקום בארון התרופות בשירותים לטמפונים
שלה".
"כן, זאת רומנטיקה. מקום לטמפונים. רגע! ואם היא משתמשת
בתחבושות?"
"למה את לא רצינית לגבי זה? אני הרגתי בן אדם!"
"אתה לא הרגת אף אחד. אז דבר ראשון אתה לא יודע מה מצבה כי לא
התקשרו אליך. ודבר שני גם אם היא חס וחלילה באמת נפטרה... זאת
לא אשמתך! לא רצית שזה יקרה. זה פשוט משהו רע שקרה ואין לך
שליטה על זה. ולגבי הדברים שאמרת על האנושות.. תאמין לי
שרומנטיקה זה לא מה שיציל אותה. גברים ונשים מתחברים מסיבות
אחרות".
"כמו מה? מה חזק מרומנטיקה?"
"אלכוהול ובדידות. אבל זה סיפור לפעם אחרת... אני רצינית -
העולם יסתדר בלי הרומנטיקה. וחוץ מזה, גברים כבר לא מביאים
לנשים פרחים יובלות. זאת סתם הנפצה של יותר מדי סרטים.
רומנטיקה זה בדברים הקטנים. בדברים אחרים. אני לא יודעת איך
לתאר את זה... אבל כל המחוות הגדולות שלך לאיילת לאו דווקא
רומנטיות. אולי הדברים הקטנים הם הדברים שנחשבים באמת".
"אני לא יודע, אני לא יודע, אני ממש מיואש".
"אני מבינה את זה, אבל זאת לא אשמתך, אין לך מה לעשות עם זה",
חיבקתי אותו ואחרי כמה שניות הרגשתי משהו רוטט, ואז הוא הוציא
את הפלאפון בהתרגשות.
"הלו?" הוא שאל, ואז סימן לי ש"זה הם!"
"אוקי, תודה רבה", הוא ניתק והביט בטלפון.
"נו, מה הם אמרו?"
"היא, היא בסדר. היא הייתה סתם אלרגית לעוגה. היא בסדר
עכשיו".
"יופי, אני שמחה..."
"את רוצה שנלך לבקר אותה?"
"אתה רוצה?"
"כן, אני מרגיש שאני חייב".
"טוב, אז בואי נעבור ונקנה לה פרחים קודם. או רגע, נכתוב לה
שיר, או שנקנה לה בושם, כן, בושם זה רעיון טוב".
"תקשיב לי, ילד הטיפול-הפסיכולוגי, לא קונים לה כלום חוץ
מבלונים".
"בסדר, את צודקת, היא בטח לא תרצה".
"והיי! למה אתה לא קונה לי בושם כשאני חולה? טינופת. תן לי
להתלבש ואנחנו נוסעים".

הנסיעה הייתה קצרה ומלאה בשתיקה שלווה.
הגענו, נכנסנו, חיפשנו, תעינו, מצאנו.
נכנסנו לחדר מהוססים, "שלום... זה אני, אני מהבוקר, זוכרת?"
הוא אמר בשנייה הראשונה שהוא ראה אותה. פשש, באמת כוסית.
"כן, הרומנטיקן האחרון", היא אמרה והוא חייך.
"את... בסדר?"
"כן יקירי, אני בסדר גמור. חשבו שהם יתנו את הג'וב שלי לאיזה
גבר. חה! הראתי להם מה זה, הא?" היא צחקקה וקרצה לו.
"כ... כן, הראית להם מה זה". הוא נתן לה את הבלונים, נישק אותה
על הלחי, ואחז בידה.
"אהמ, באנו לראות שאת, ש... שהכל בסדר איתך".
"תודה על הדאגה, אבל אין צורך. אני באמת בסדר. סוס ותיק כמוני
לא יצא מהמרוץ בכזאת קלות", היא אמרה וצחקה. "אתה בחור טוב
באמת, אני מעריכה את הדאגה. מתוק אמיתי אתה. בגלל זה נבחרת
כנראה, בחירה חכמה עשו איתך".
"נבחרתי?"
"נבחרת. אבל לא עכשיו. מאוחר יותר. אתה תדע. ורק כמה מילים
לפני שאני נרדמת לי, תן קצת קרדיט".
"למי?"
"לאנושות. יחסים בין נשים וגברים לא יהרסו בגלל אלרגיה לשקדים.
יש הרבה יותר מעבר לזה. וזה לא הדברים הגדולים, המצוירים כמעט,
שרואים. זה הדברים הקטנים והחשובים, שאולי מפספסים".
היא אמרה והתחילה להירדם.
"טוב, את עייפה, אנחנו נלך עכשיו, שיהיה לך רק טוב, מקווה
שניפגש בשמחות".
"רק בשמחות יקירי, בשביל זה אני כאן. אה, ותפסיק עם השוקולדים,
תיכף לאיילת יש סכרת".
הסתכלתי על שניהם המומה. "טוב, אנחנו נתן לך לנוח... שבוע
טוב".
"שבוע טוב ילדים, ואת - תפסיקי עם הציניות, זה יעשה לך אולקוס
בסוף". חייכתי במבוכה ותהיתי ביני לבין עצמי - למה כולם
ממשיכים להגיד לי את זה?
יצאנו משם שקטים נורא. הסתכלתי עליו וכדי לשבור את השתיקה
וחיבקתי אותו. "אתה בסדר?" שאלתי בשקט.
"כן, כן, עכשיו אני בסדר גמור".
"פי-יא, איך שהיום שלך עבר.." גיחכתי.
"כן, אחד המטורפים".
"ובנימה זאת, כבר מאוחר ואני חייבת לחזור הביתה, לישון קצת,
מחר יש לי ראיון עבודה".
"טוב, בואי, כבר מאוחר ואיילת בטח דואגת".
נכנסנו למכונית והתנעתי. "מטורף מה שהלך פה היום, ממש אבל...
מי יודע, אולי בקצב הזה איילת תכיר את מריה הקדושה ואני אראה
את קופידון מחר על הכביש", אמרתי וצחקנו שנינו.