הלילה הזה היה כל כך חם, חשבתי שאני אמות לפני שאני אספיק
לעשות משהו. הלכתי והלכתי, נדמה שעד אין סוף, בחצרות ובגינות,
למול פנסי רחוב צהובים ואספלט שומם. יללתי וזעקתי, אבל אף אחד
לא בא לעזרתי. ראיתי את הירח נולד ועולה מעלה, מאיר את הרחוב
העזוב, ולרגע רציתי לשכב בנקודה שבה עמדתי ופשוט לוותר. להירדם
לתוך השכחה, בלי הכאב הנורא הזה. אבל ככל שהכאב הלך וגבר,
הבטתי מטה לבטן ההריונית שמתוכה יצא כל כך הרבה אור תיכף,
נשכתי את שפתיי והמשכתי ללכת. אני לא מאמינה שזה קורה לי, אני
לא מאמינה שברגע הכי יפה של החיים שלי אני לבד, בלי בית, בלי
מישהו לצידי. מה אם משהו ישתבש?, אני לא יכולה לעשות את זה
לבד.
לבסוף כבר לא יכולתי לעמוד בזה, החלטתי שאני חייבת לעצור, זה
תיכף קורה, אני תיכף יולדת באמת. התהלכתי שמוטה בין כל הארגזים
והצינורות, מנסה להבין לאן הגעתי. זאת חצר חשוכה, עם המון
מכשירים ישנים שזרוקים. מאוורר שבור, מסך טלוויזיה, כמה בקבוקי
בירה מאובקים, צינורות מתכת קטנים, ברזים חלודים. בחושך נדמה
היה שהכל שוכב שם חסר חיים.
נצמדתי לקיר הבטון שבסוף החצר, ליד המחסן, ואחרי שהגעתי לפינה
חשוכה שרצפתה פחות או יותר נקייה, נשכבתי סוף סוף.
נשימותיי הלכו ונעשו שטוחות ומהירות, וכמו מתוך סיוט זה התחיל,
כשרק הירח נשקף מלמעלה, מאיר לי את הדרך.
הראשון יצא, בהתחלה משותק, ואחר כך התחיל לנוע. הבטתי בו בחוסר
אמונה. השני יצא, ואחריו השלישי, והרביעי. הם היו מכוסים בדם,
וגם אני. בשיאו הכאב הפסיק, ומלבד פעימות בטני לא הרגשתי דבר.

קירבתי אותם אלי, והתחלתי לנקות אותם. הם היו כל כך קטנים, לא
ידעתי עד כמה קטנים הם יהיו. הבטתי בהם, ובנשימה עמוקה חייכתי.
הסתכלתי למעלה והודתי לכל מי שנתן לי את הכוח הזה להחזיק מעמד.
קירבתי אותם אלי עוד יותר, וככה שכבנו, נרדמים, עד אור הבוקר.
התעוררתי מהתחושה שמביטים בי, פקחתי את עיניי וראיתי שלושה
פרצופים, שניים קטנים ואחד של מבוגר. עיניים ירוקות שובבות
הסתכלו עלי באהבה, ויד קטנה הושטה קדימה לגעת באחד מילדיי.
שרטתי אותה לפני שהיא הספיקה. העיניים הירוקות התחילו לבכות,
והילדה הסתתרה מאחורי אמה.
"החתולים המפגרים האלו בשכונה צריכים לעבור עיקור", צעקה האמא
של ירוקת העיניים, ולקחה אותה בידה לכיוון הבית.
נשארנו רק אני ועוד אחד קטן, עיניים חומות ושפתיים קטנות
ואדומות.
הסתכלנו אחד על השני כמה רגעים, ולרגע ידעתי שהוא מבין. הוא
הלך וחזר אחרי כמה דקות עם קערת חלב, וצלחת עם קוטג'.
יללתי לתודה, והוא נכנס לבית.
עכשיו אני צריכה לדאוג לא רק לעצמי, חשבתי בעודי גומעת את
החלב. הכל הייה שווה את זה, הבטתי בנסיכים הקטנים שלי, למענכם.