כשנכנסנו לביתו הוא הושיב אותי על הספה והביא לי תה. אמרתי
"תודה" ושתיתי. כל המצב היה מאוד מוזר לי. בזמן ששתיתי, חזרו
אליי כל ארועי ה-1 באפריל, התחלתי לבכות. "מה קרה?" הוא שאל.
לא ידעתי מה לומר. אחרי הכל, אני לא מכירה אותו בכלל, והוא בא
ושואל אותי על הבעיות שלי. "מי אתה?" שאלתי. "את יכולה לקרוא
לי אדם." הוא חייך אליי. "אדם." חזרתי אחריו. "למה עזרת לי?"
המשכתי. "למה עזרתי? כי היית זקוקה לעזרה. אני סתם עוד איש טוב
באמצע הדרך." הוא חייך. היה בו הרבה מסתורין. התחלתי לספר לו
על אירועי ה-1 באפריל.
"והם מנסים להשלים איתך?" הוא שאל בעניין לאחר שסיפרתי הכל.
"כן, אבל..." התחלתי ואדם קטע אותי. "ואת מנסה לדבר איתם?" הוא
הביט בי. "לא... תבין, אדם, הם פגעו בי." "נכון, אבל אם הם
מנסים להשלים איתך זה לא אומר שאת חשובה להם?" "כן, אבל..."
אדם קטע אותי שוב. "וזה לא אומר שהם לא התכוונו?" הוא שאל
בדיוק את השאלות שלא חשבתי שאי פעם יגרמו לי לחשוב שנית.
"דנה." הוא אמר. "תדברי איתם. לא שווה לאבד חברים בגלל זה. הם
יסבירו לך. באמת." הנהנתי בראשי. הבנתי שהוא צודק. "כן. אני
אדבר איתם."
סיימתי את התה שלי וקמתי. "תודה." אמרתי לו כשעמדתי ליד הדלת.
"עזרת לי, היה נעים לפגוש אותך. ביי." אמרתי ויצאתי מהדלת,
לאחר שענה לי "ביי". בדרך הביתה חשבתי על השיחה שלי עם אדם.
אולי אני צריכה לסלוח להם והכל יחזור להיות טוב ונעים? החלטתי
שאעשה כך... מחר.
למחרת התעוררתי מאושרת, ואז נזכרתי בכל הבלאגן שיש לי והחמצתי
פרצוף. הייתי רעבה ואכלתי ארבעה קרואסונים ושתיתי כוס שוקו.
חצי מזה היה מלחץ. הייתי לחוצה ומפוחדת לחזור לבית הספר,
ולעמוד מול החברים שלי. ידעתי שהרגע שבו אצטרך לצאת מהבית
וללכת לבית הספר יגיע, והוא אכן הגיע. "דנה, בואי! צריך ללכת
לבית הספר. אני אסיע אותך." צעקה לי אמא מהמסדרון. יופי, חשבתי
לעצמי. במכונית אני רק אגיע יותר מהר, אצטרך להתמודד יותר מהר.
"אני באה, אמא." הייתה לי ברירה?
כשהגעתי לכיתה הם כבר היו שם. שלושתם. ישבתי במקום שלי, בשקט,
ואז נשמע הצלצול. השיעור עבר בסדר, שלושתם שלחו לי פתקים,
אומרים שהם מצטערים, שאסלח להם. העברתי לשלושתם פתק משותף בו
כתבתי "נדבר אחרי הלימודים." לאחר מכן, אף אחד לא שלח לי שום
פתק. ואכן, הכל הלך כשורה כל היום עד הצלצול המודיע לכולם ללכת
הביתה. ארבעתנו הלכנו בשקט לשבת על שני ספסלים שהיו מונחים
בפארק ליד בית הספר. "דנה," התחילה יעל, "אנחנו כל כך מצטערים,
אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל, אני לא יודעת על מה חשבתי..."
גיא קטע אותה במהרה. "נכון, אנחנו היינו ממש טיפשים, זה היה
פוגע ולא נחמד, ואנחנו אגואיסטים שלא חושבים על אחרים ואנחנו
כל הזמן פוגעים באחרים..." קטעתי אותו. "גיא, זה לא נכון.
בחיים לא אכזבתם אותי... עד לפני כמה ימים..." כולם שתקו. ניר
לא אמר מילה, וזה הפתיע אותי. הכרתי אותו בתור אדם שמדבר לא
קצת, ובהחלט עומד על שלו ויודע מתי לשתוק. ועכשיו זה לא היה
הזמן לשתוק.
"את... את סולחת לנו?" שאלה יעל בשקט והשפילה ראשה.
"אני קודם צריכה לומר לכולכם משהו." עניתי. כולם שתקו וחיכו
שאתחיל לדבר.