אף אחד לא ציפה לזה.
זה הגיע כמו יום שחור, ככה משום מקום.

תמיד אמרו שהוא יפה. בחוף בתל-אביב כולם הסתכלו עליו, היה בו
משהו נוצץ.
והוא חשב לעצמו, כמה שהכל פשוט.
ואז לרגע חשב שהוא עצוב כי הוא מתגעגע, אבל אז נזכר שהוא
אופטימי אז שכח מהנושא.

הוא נסע משם לשינקין, החליט שהיום הוא נשאר לגמרי לבד, אפילו
את הפלאפון שלו שהוא לוקח איתו לכל מקום השאיר בדירה.
בשינקין הוא ראה המון בחורות יפות, כמה בנים יפים, והמון בגדים
ונעליים.
הוא ניסה לאונן אתמול, הוא לא הצליח לגמור. הוא לא הפסיק כל
היום לחשוב על זה.
בערב הוא נסע למסיבה, התחיל עם בחורה ודווקא הלך לא רע.
אחרי שעה הם כבר היו אצלו בדירה, לשבת על קפה.
היא נישקה אותו. כל-כך כואב היה לו לנשק אותה, כאילו הוא הרגיש
שהיה בזה משהו לא נכון.
אבל הוא בכל מקרה שכב איתה.

במשך הלילה הוא לא נרדם, הוא הרגיש מוזר.

הוא שתה בקבוק יין שלם לבד, ו-2 בקבוקי וודקה. הוא לא היה
מסוגל להפסיק. הוא בלם את ההקאה שעמדה לו בגרון, ובלע 18
כדורים נגד לחץ הדם של אבא שלו. לפני זה הוא כתב לכל אדם שאהב
מכתב בנפרד.
היו שם 1,745 מכתבים.

את הנשימות האחרונות שלו הוא הקדיש לירידה במדרגות, הליכה
לתיבת הדואר הקרובה ושלח את המכתבים לכולם.

משם הלך לחצר של משפחת הלוי, אותו בית שהיה נטוש למשך שנים.
אחרי שהצליח לעבור את העשבים השוטים שגדלו למימדים עצומים, נפל
על הדשא.
הוא גרר את עצמו בכוח לעץ האשכוליות, ונשען על גזעו.
הוא רק חשב שהוא מתגעגע למשהו שמעולם לא היה שלו.

אחרי מספר שנים, הגיעה למקום בחורה מעט שחומה, עם שיער מתולתל
שחור. היו לה עיניים ירוקות בוהקות, חזה שופע, וקעקוע של ציור
שמכר מן העבר שצייר בשבילה. בידה החזיקה גיטרה קלאסית ישנה,
ועליה עשרות סטיקרים, שאף אחד מהם לא היה קשור לפוליטיקה.
היא לא אמרה מילה, והסתכלה נפעמת על הבית.
היא לא האמינה שהיא סוף-סוף מצאה את הבית המפורסם.
היא קיבלה אינסוף אי-מיילים שמספרות את הסיפור על אותו בחור
יפה שאהב ואהב.
כל אחד מהם היא שמרה.

"בבית שכל השקרים נוצרו, בבית שהיו בו לחישות ואף לא צעקה אחת,
ברחוב הומה ומפואר יש שם בית אחד עם עץ אשכוליות, ממש אחרי סבך
גדול של עשבים. כשהייתי בן 16 התנשקתי שם לראשונה. שם התאהבתי
בבחורה בפעם הראשונה, ושם התאהבתי בבחור בפעם הראשונה. שם
שניהם שברו לי את הלב. מצחיק שדווקא שם תמיד מצאתי מפלט מהכל.

כל פעם שהייתי עצוב הייתי מגיע לשם עם גיטרה, ומנגן בה את
'סיפור מותם של עלמה ועלם'. יש לי רק בקשה אחת ממך, לכי אל העץ
ההוא עם גיטרה ונגני את אותו שיר, הוספתי לך את האקורדים
במכתב. ואם תוכלי תזילי דמעה, אבל רק אחת - כי זה מנהג שלי,
כשאני בוכה אני מזיל רק דמעה אחת."

את המכתב כבר ידעה בעל-פה.
היא הוציאה את המכתב מהחזייה שלה, וצחקה.
היא לקחה את הגיטרה (שלאחר שהראתה את המכתב להוריו הם הביאו לה
אותה בשמחה) ואת עצמה לאותו עץ אשכוליות. שם היא הוציאה את
המצית שהוא הביא לה במתנה, והדליקה סיגרית נובלס. היא התיישבה
על הדשא ותלשה עשב אחרי עשב, במשך שלושה ימים. מדי פעם היא
עברה את הכביש למכולת וקנתה שם משהו לאכול.


אחרי כך השקתה את העץ הענק ב-26 ליטר מים, ליטר על כל שנה שהיא
הכירה אותו.
בעודה עושה זאת, לפתע ראתה חולצה ומכנס פשוט שוכבים להם ליד
העץ כאילו היה פעם בנאדם בתוכם.
זרקה אותם מהר לפח, הם היו מלאים באבק.

כשחזרה, קטפה פרי אחרי פרי מהעץ וסידרה אותם במעגל מסביב לעץ
עד שהגיעה לפיסת האבן שכנראה פעם הייתה נחשבת מרפסת.

על כל אשכולית שפכה מעט בנזין. היא הדליקה אותם אחד אחד, ורצה
לפיסת האבן, שם כבר חיכתה לה הגיטרה. היא ניגנה את סיפור מותם
של עלמה ועלם, ושרה את השיר בלחישה כבדה;

זה סיפור מותם של עלמה ועלם
אין רואים כמותם בימינו אלה
בשיער זהוב בבלורית שחרחורת
הם היו הבהוב של ברק בחורף
הם היו הבהוב של אהבה
בשחורו וזהבה

ערב אפלולי לא חדל הגשם
ובתוך שלולית היא בו מתנגשת
היא צחקוק אליו הוא צחקוק אליה
בלי משים חלף פיו בתלתליה
והדליק הבהוב של אהבה
בשחורו וזהבה

מדליקים ברקים מתמלאים ברעם
ניצבים שותקים רעד נגד רעד
פתע עליהם קם ברק וירף
אז ראו שניהם ויהיו לטרף
התלקחות הבהוב של אהבה
בשחורו וזהבה

הוא נישק בה רק מצח ולחיים
כשפגעם ברק ויפלו אפיים
בשיער זהוב בבלורית שחרחורת
הם היו הבהוב של ברק בחורף
הם היו הבהוב של אהבה
בשחורו וזהבה.

היא נשענה לאחור, והחלה לבכות.
היא נתנה רק לדמעה אחת לזלוג, ומיד קפצה אל תוך האש שכבר
התפשטה לכיוון הגדר.
היא המשיכה לשיר את השיר בכאב עצום, ולחשה לעצמה בין משפט
למשפט, "כבר ידעתי כאב גדול מזה".

כעבור שעה הגיעו למקום מכבי האש וכיבו את השריפה.
הבית כבר נשרף, ומעץ האשכוליות לא נותר דבר.

כבאי אחד צעק לשני, "אולי סוף-סוף יבנו כאן משהו מועיל".


השיר "סיפור מותם של עלמה ועלם" נכתב ע"י מאיר אריאל הגדול.