הוא הושיט אליה את היד שלו כדי לתת לה משהו. היא הסתכלה על
הזרוע, עדיין שחומה ונקייה משערות, כמו בתיכון כשהייתה יושבת
בחדר שלו ולומדת למבחנים במתמטיקה, ועל השעון שלו שהורה 2:22,
ובלי לחשוב שלחה את כף היד שלה ולקחה ממנו את הכדור. היא ראתה
את עצמה מכניסה ישר את הכדור לפה אבל עצרה והסתכלה קודם על מה
שנתנו לה. עידית בדרך כלל לא עשתה דברים כאלה, ובטח לא כשהיא
לבד.
הכדור היה לבן וקטן וחלק כמו תרופות אמריקניות, והיה עליו ציור
קטן של ג'וק שחור עם כנפיים גדולות. תיקן ביתי מצוי ומגעיל.
דורון ראה את המבט שלה וצחק. "אל תיבהלי, זה משהו חדש. קוראים
לזה קונטרול".
היד שלה נפלה לצד הגוף אבל היא החזיקה את הכדור חזק בין
האצבעות. "זה משהו שהרוסים מביאים", הוא חייך, רגוע, "קצת כמו
וודקה בכדור - רק שאין בחילות והראש לא מסתובב. זה סתם...
משחרר, נראה לי. ייתן לך לעשות מה שאת צריכה לעשות". אבל אנחנו
ילדים, היא חשבה פתאום, ואז הכניסה את הכדור לפה ובלעה. היה
לזה טעם מתוק. דורון נתן לה לשתות מבקבוק קטן של מים מינרליים.
"יאללה, לכי לרקוד", הוא אמר.
עידית נבהלה ולא רצתה להתרחק מהבן-אדם היחיד שהכירה במועדון.
"אבל רגע, אני רוצה לשמוע מה איתך - עברו יותר מאחת עשרה שנה
מאז שנפגשנו פעם אחרונה".
"אני..." הוא החליק את שתי הידיים שלו לאורך החולצה הלבנה, עד
המכנסיים. "אני בסדר. אני נכנס ויוצא - את יודעת?"
"אתה עובד כאן הרבה זמן?"
"הם שלחו אותי לכאן לפני חודשיים. לא מבין למה. את הבן-אדם
שפגשתי פה שהזיז אצלי משהו, וגם זה אולי בגלל שהכרת אותי לפני.
חוץ מזה - אני במילא לא ישן בלילה, אז למה לא לעשות קצת כסף?"
"עשרים ושתיים שקל לשעה זה כסף?" היא שאלה, וצחקה פתאום,
הדי-ג'יי שוב שם את צ'יינג'ס והיא קפצה ודילגה למקום שלה
ברחבה, הכתפיים שלה זזות קדימה אחת אחרי השנייה והראש שלה עולה
ומתנדנד כמו אחת הבובות המצחיקות האלה שהיו קונים לימי הולדת
כשהייתה קטנה, ומתחת לחיוך שהיה על פניה שמעה את המחשבות שלה
עוברות בקול ברור אבל חלש, החיים האלה זה לא מה שחשבתי שיהיה,
לדורון יש לו עיניים טובות, תמיד היו לו, וכמה שהוא נהיה יותר
חולה הם הפכו להיות יותר ויותר טובות. היא זכרה שבתקופה שלמדו
לבגרות במתמטיקה - הם עשו שניהם חמש יחידות עוד ביא', לפני
כולם, הם החליטו לרדת לחוף הקאמל, ואחרי שלוש שעות, כשהיא רצתה
לעלות בחזרה לכרמל כדי לאכול צהריים עם סבתא שלה, והם החזיקו
את הסדין הלבן שישבו עליו וניערו אותו מהחול, היא ראתה שיורדות
לו דמעות מהעיניים, והדמעות המשיכו לרדת בתחנת האוטובוס כשחיכו
לקו 31 ובעלייה של פרויינד וזלגו וזלגו עד שהיא ירדה. הם לא
דיברו על זה, דורון אפילו לא אמר שנכנס לו חול לעין או משהו,
הם המשיכו לצחוק כרגיל בזמן שהוא דמע וניגב את העין עם הפינה
של החולצה הצהובה. אבל מה הוא עושה כאן עכשיו, בזמן שהיא עומדת
ומסתכלת עליו ועל הילדה הבלונדינית הנמוכה שעומדת לידו, עם
משקפיים ועיניים כחולות וענייניות וחולצה אדומה חשופה קשורה
מאחורה שחושפת גב שראה יותר מידי שמש הקיץ, ודורון יישר את
העניבה והמשיך להסתכל מסביב ועידית רקדה ורקדה ולאט לאט הפסיקה
לחשוב.