מנגבת עם נייר טואלט את הפה
עם עיניים דומעות, אדומות ונפחוחות
מנסה לא לשמור בפנים כלום.
מעל האסלה רואה איך הכל יצא
כל מה שיכל לעלות אותי במשקל שוב
ולעשות לי טרואמה לחיים.
חושבת על מה שאמרו לי
שזה לא בריא ושזה לא חכם.
"מפגרת" אני צועקת על עצמי,
ובאותו הזמן קול אחר מרגיע אומר לי
שזה בסדר, שלא יקרה כלום
אם אני קצת ארזה ובזה נגמר הסיפור.
אומנם אחרי שנתיים יודעת טוב מאוד שכדאי להפסיק
אבל שוב, רוכנת מעל אותה אסלה
מנגבת את הפה ואת שתי אצבעותי
שהתמלאו שוב באוכל
ומקווה שאף אחד לא ימצא אותי
אומרת לעצמי שאני יכולה בלעדיהם
שאני מספיק חזקה
אבל אני רוצה עוד קצת
ממש עוד קצת ואני אפסיק.
אבל כל יום אחרי כל ארוחה
אני והאסלה נפגשות ואני מניחה
לה לקחת את כל מה שבתוכי
והיא כמוני מעבירה את זה הלאה.
מושכת בידית ורואה איך כל מה
שפעם נתן לי את הכח
לרקוד ולעשות את מה שאהבתי
עובר הלאה למקום אחר
ומשאיר אותי באותו מקום רועדת וחותכת
חתיכה של נייר טואלט כדי לנגב
שוב את פי.