ניצבה בשמלתה הלבנה בשדה בוער מאדום הכלניות;
קראתיה: "חמודה, גשי הלום!
וחבל על שמלתך הארוכה-צחורה;
הרימי קימעה".
היא צחקה, קיפלה השובל ביד
ורגליה החטובות נתגלו מיד.
התקרבה וראיתי שיער ראשה כערימת אור,
יעני, בלונדינית עם שפתיים מתחרות באדום הכלניות.
חיבקתיה בשדמה הפורחת כאש מלובה
וגופי הל מפרכס בזהבה,
הלמות לבי - כהולם לבה;
מתאהבים ממבט, ככה בשדמה.
כיתרונו הכלניות, שהרוח מעלעלת בהן בלהטיה,
נשקנו ורטבנו עד החווירו הפיות מהתשוקה ונפלאותיה,
צנחנו בלי דעת על המרבד האדום,
הותכנו כשני גזעים בבלבול לבבות,
הסתבכו האיברים כגבעולי הפרחים,
הוחדרנו בשלהבות כבצבעי פרחים ניתכים...
28/07/05 |
