הדגל התנוסס, אני הייתי שם. הכל היה צבוע בכחול, על הבמה אומן
בכיר מדבר על שלום, אהבה, שר שירי מלחמה ויורד מהבמה. נחיל של
אזרחים למען שלום מגיעים, מריעים, הגיע השעה.
ואז יוצא מתוך האפלה, כוכב הערב. מרביץ נאום מחשמל, אני בו
מסתכל. הירח.
שקט רודף את הקהל שמתעטף בקולו החם של הנואם. הרוח מנשב קלות
ומסתיר מפני את הבמה.
שלטים מכסים את הכביש והשמיים, אנשים יוצאים מגדרם, הפנסים
מאירים כמו באור יום.
איש שיכור עוזב את בקבוקו העגלגל ופוצח בשירה. הכלבים מפסיקים
לנבוח, הנמלים יוצאות מהקן, זו העת לשמוח, הגידו שכן!
מכוניות עצרו, רמזורים התקלקלו, חנויות נסגרו. כולם לרחוב
יצאו, צהלו, רקדו.
ראש הממשלה הגיע לברך את ההמון: "פירות השלום הגיעו זה עתה, יש
מספיק לכולם."
הערוץ הממלכתי משדר ללא הפסקה את המתרחש, השדרן אינו עקבי,
מתרגש, הצלם רועד, לפתע מתעטש. הבמה מעוטרת בכל סמלי השלום,
הנוצה של היונה, שמן המנורה, הצבע הכחול והלבן המזוהים עם
אוטופיה.
אבל אותי מעניינת המפגינה, שיער זהוב, עיניים כחולות, "שלום
עכשיו", שמלה כחולה, מנפנפת את ידיה כמו ילדה קטנה בגן שרוצה
שיראו וישמעו אותה, רכה כמו הזריחה של השמש, עורה חלק כחלוקי
נחל אשר לא ידעו מנוח מליטופם של המים. נעלי ספורט שאבד עליהם
הכלח, ישנות, מרוטות, כמו השנים שעברו. היא יודעת שאני מתבונן,
אך מפנה את גבה אליי, המפגינה, אולי היא מבינה, שאני המלחמה
העגומה, נלחם עליה והיא שותקת, כי היא לא מאמינה במלחמות,
פציפיסטית. גם אני לא, אך אני נלחם יקירה, על התקווה, האם אני
ראוי להילחם על התקווה? מפגינה שלי.