מצאתי עצמי בבית החולים, בידיי נעוצים צינורות.
מביטות בי דמויות מותשות, מוכרות ופניהם מכוסות בדמעות.
קולות של רופאים מסבירים שהגעתי ממש בדקה ה-90
וצריך לחכות כי הרעל עדיין זורם לי בתוך הורידים.
אין לי מושג מה קורה מסביבי ולמה בכלל אני כאן.
קשה לי לנשום, העיניים שורפות ורואות בשחור ולבן.

אני לא מבינה למה קמתי, הרי התכוונתי לישון לתמיד
כשבחרתי לברוח מכל העבר ולמנוע את כל העתיד.
הם לא מבינים ששתקתי שנים, לא רציתי לקום ולצרוח,
שהחזקתי בפנים חרדות ושקרים והבנתי שאין לי כבר כוח.

אבל הרופאים לא נתנו לי ללכת, גופי החזק לא ויתר
וכל יקיריי השבורים מבקשים שהפעם אני אשאר.
אין בי רצון להרוס עוד חיים ולגרום לכאב ולשכול
ואין לי שום זכות להחליט שפתאום מתחשק לי לזרוק את הכל.

לו הייתי לבד בעולם לא הייתה התלבטות אם למות או לחיות
לא היה לי למי להכאיב, לא היה לי למי לעשות עוד צרות.
אך רצה הגורל ונתן לי הורים, אחיינים, חברים ואחים
ואני הרעה גרמתי לכך שכל אלה כבר לא מחייכים.
מפחדים מפני, מפחדים מכוחי להביא את עצמי לשמיים,
מפחדים מהריק, מהכלום הגדול ששוכן לי בתוך העיניים.

אבל בי אין שום פחד ואין חרטה מלבד הכאב שנגרם לכולם

ואם גופי חי אז עלי להמשיך

ולשרוד עד הסוף בשבילם.

...