"את בטוחה שאת רוצה להדליק את הסיגריה הזאת?"
המצית לא עובדת, כמה מכות על המעקה והיא מסתדרת, הנה, העשן
זוחל בגרונה, משם בדגדוג הממכר לתוך ריאותיה, היא מנסה להחזיק
אותו כמה שיותר, לבסוף נושפת בענן לבנבן שמתמוגג לתוך אורו של
פנס הרחוב.
"קר, אולי תיכנסי?" הוא נשען על המעקה ותוקע לה את המבט
המודאג, מאוד לא אופייני.
היא נוגעת קלות בבטנה, זוכרת לא להשאיר את ידה שם זמן רב, היא
מרגישה איך הוא עוקב אחרי התנועות, האוויר כל כך קר, היא
מרגישה את הנחיריים שלה מתרטבים, נשיפה קלה מוציאה עוד ענן
לבנבן מפיה, הפעם הבל הפה באוויר הקר, ולא עשן הסיגריה: "זה לא
משנה, מחר זה ייגמר".
הוא לא מנסה להתווכח, היא יודעת שהוא מתפוצץ.
היא מביטה בסיגריה, הטבק העטוף בנייר נאכל באיטיות ע"י פס
הלהבה הדק , משב רוח קל מבהיר אותו יותר, צמרמורת זוחלת באפה
כשהעשן חדר אליו במשב קל ומעיק.
היא מביטה באור הלבן שמפיץ פנס הרחוב, ממצמצת ומתמקדת בנקודות
הבהירות שמופיעות מול עינייה העצומות.
מחר זה ייגמר.

אימא מחבקת אותה והיא מתכרבלת בזרועותיה, הן כל כך חמות, היא
לוחשת לה דברים, אבל היא לא שומעת אותה, היא מושכת אותה, היא
רוצה שהן יצאו החוצה היא חושבת, אבל היא רוצה להישאר כאן,
להתכרבל על הספה החומה והמרופטת ושאימא תספר לה סיפור, אימא
יוצאת לבד, והיא מסתכלת עליה, רוצה לקרוא לה אבל לא יכולה.

אימא?
היא עומדת ומביטה בה בעיניים היפות שלה, מהעיניים שיש רק
לאימהות, לפתע היא יוצאת לבד, היא  נבהלת, אבל אימא חוזרת והיא
מרגישה את הדמעות החמות האסירות תודה מציפות את פניה, אימא..
היא חוזרת עם משהו ביד, כדור כזה, לבן זוהר כמו פנס הרחוב
ברחוב ביאליק 32 מול החלון שלה בצפון ירושלים, ומושיטה לה
אותו, היא ממצמצת, הכדור הופך לקו דק שהולך ומתרחב, מה זה?
עיניים, אף, פה, גבות.. שיער, היא מתמלאת חרדה וקופצת:
"אימא!".

הוא מביט בה, נראה מזועזע: "מה אימא?".
מה הוא עושה פה? היא מסתכלת מסביב, האור הלבן מתחיל להתכהות:
"איפה אני?"
הוא מסתכל עליה, במבט הכי מתיימר ולא מצליח להיות מזדהה שבעולם
ומניח את ידו על גב ידה, המגע החם מעביר בה צמרמורת שמטפסת עד
לכתפיה: "זה נגמר".
זה נגמר.
היא מנערת את ידה ממשקל ידו, מרגישה כאילו מונחים עליה עשרים
שקי חול ומעבירה אותה בזהירות מעל השמיכה, מקרבת אותה לאט לאט
אל בטנה, ככל שידה מתקרבת היא מרגישה כאילו גמד קטן עומד מעליה
ודופק לה עם פטיש על החזה בקצב הולך ומתגבר, לבסוף, דרוכה
בציפייה לברק של כאב היא מניחה את כף ידה על הבטן השטוחה
בעדינות, כלום.
בכל זאת, ההקלה בעקבות הכלום הזה מפלחת את גופה כמו סכין.
מגיע לה שיכאב.
היא מסתכלת על התקרה, ממששת את הריקנות, עיניו דוקרות אותה
והוא שותק.
הגמד המרושע החל להרגיע את הלמות הפטיש, אבל כל כך כואב לה שם,
בצד שמאל של החזה, היא כמעט יכולה להרגיש את הדם מתפוצץ בתוכה
ומשלח מסמרים לכל האיברים בגופה, היא מסתובבת ממנו, בוהה
בקיר.
"אני... זה נגמר, נכון?".
"אני מניחה".
היא שומעת אותו קם, הכיסא צורח כשהוא מתחכח בריצפה, נעלי
ה"נייק" משמיעות שריקות קצובות כשהן נגררות על הריצפה בצעדים
כבדים.
כל כך ריק לה שם, שם למטה, היא תמשיך לחיות, היא תקום מחר
מהמיטה, תסדר את התיק עם מברשת השיניים והמסרק וכל השאר, תחתום
על הטפסים, תודה לגניקולוג, תחייך אל האחות ותצא אל השמש, אל
הרחוב, אל האנשים, אבל זה לא חיים, לעולם היא לא תחיה.
כי היא יודעת מה היא עשתה.