הדס לא האמינה למראה עיניה. הרוח הייתה כל כך חזקה עד שאנשים
עפו ברוח. הרעם המתגלגל נשמע מתקרב מרגע לרגע. ופתאום אור חזק.
הדס אימצה את עיניה לראות משהו באור הלבן השורף הזה. בתים
נמסו. מכוניות נעלמו. כל יצור חי שהיה בסביבה פשוט התפוגג,
אפילו עצמות לא נשארו. היה כל כך חם! הדס הרחיקה במקצת את
צווארון חולצתה מהצוואר בעזרת האצבע השנייה של יד שמאל. "איזה
חום", מלמלה. ואז היה שקט.
העשן התפוגג תוך כמה דקות, ואז, רק אז, הדס הבינה מה קרה. היא
הסתכלה סביב, והכל היה לבן. הכל. לא היו רחובות, או בתים או
אנשים, לא חתולים ולא ציפורים, אפילו קרקע ושמים לא היו. הדס
הסתכלה למעלה לראות אם השמש עדיין מאירה, אבל מהר מאד היא
הבינה שהיא לא יכולה לדעת איפה זה בדיוק "למעלה", אז אין טעם
לחפש את השמש. הדס ניסתה לבדוק אם כוח המשיכה של כדור הארץ
עדיין פועל. היא הוציאה מהכיס של המכנסיים מכשיר סלולארי,
ועזבה אותו כשהוא בגובה המותניים שלה. הוא מייד נפל עד לגובה
כפות רגליה. 'אכן יש כוח משיכה!' הדס שמחה בלבה.
מרחוק ראה יורגן דמות מטושטשת. "הלו! מי שם?" הוא צעק, אך ללא
הועיל. בשארית כוחותיו הוא התקרב אל הדמות שנעשתה יותר ויותר
חדה. "שלום!" פנתה אליו הדמות, "אני הדס. אני שמחה לראות שאני
לא לבד כאן. למה אתה זוחל על הרצפה?" לנגד עיניו של יורגן
נראתה הדס נוצצת במלוא הדרה על רקע לבן. אם הגובה של הדס היה
מטר שמונים, סביר להניח שהתלתלים שלה היו לפחות מטר. תלתלים
אדומים כהים נוצצים. על אפה הקטן מורכבים זוג משקפיים בלי
מסגרת. היא לובשת חולצת גולף בצבע סגול כהה, ומכנסי ג'ינס כחול
צמודים. היא נועלת נעליים שנראות בעיני יורגן קצת מצחיקות, ולא
ברור בדיוק מה הצבע שלהן. כל נמש על פניה של הדס מסנוור את מה
שנשאר ממאור עיניו של יורגן המסכן. כמה חבל. חבל לראות אדם כל
כך טוב וכל כך מדהים עומד עם כל הגובה העצום שלו, ממש מעליך,
ואז להשפיל את המבט, לראות נעליים מצחיקות מול עיניך, ולחשוב
"לו רק הייתי יכול להמשיך לחיות עוד שתי דקות הייתי יכול
להסביר לה הכל."
'משהו לא בסדר איתו', חשבה לעצמה הדס, והתכופפה אליו. "סליחה?"
היא פנתה אליו, רכונה מעליו והתלתלים שלה על החזה שלו ועל כל
הרצפה מסביב, "אתה בסדר?" יורגן לא הגיב. הדס הרימה מהרצפה את
המכשיר הסלולארי שלה, במטרה להתקשר להזעיק עזרה, אבל לא הייתה
קליטה בכלל. "מה הפלא?" אמרה הדס לעצמה, "מן הסתם כל האנטנות
נמסו כמו סוכר בתוך כוס קפה הפוך". הדס גיחכה לעצמה, ואז הפכה
את יורגן שישכב על הגב, הצמידה את השפתיים הדקות שלה אל פיו
היבש, ואמרה בלחש "התעורר!"
יורגן פקח את עיניו. "אתה בסדר?" שאלה שוב הדס, הפעם קצת יותר
מודאגת. "כן," ענה לה יורגן, "אבל דעי לך שהסוף שלי קרוב. אני
לא מבין איך את שרדת את הפיצוץ." - "פיצוץ?" שאלה הדס, "זה מה
שזה היה?" - "זה היה פיצוץ גרעיני, בייבי", עדכן אותה יורגן.
אלו היו מילותיו האחרונות.
"באמת איך שרדתי?" שאלה הדס את יורגן, אבל זה כבר היה מאוחר
מדיי. יורגן מת, שכוב על הגב, והדס רכונה מעליו. היא נשקה לו
על המצח, והתחילה ללכת משם, לא יודעת לאן. היא התחילה לחשוב:
"אם אני האדם האחרון על פני כדור הארץ, ואין כאן כלום מלבדי
ומלבד הגופה של האיש הזה, אני חייבת להזעיק עזרה ממש דחוף".
היא ניסתה שוב להשתמש במכשיר הסלולארי, הפעם באמצעות לווין.
היא הגיעה למענה קולי: "מוקד שירות לקוחות מערכת השמש ושביל
החלב, שלום. אנו עסוקים בפניות קודמות ומייד נתפנה אליכם. תודה
על הסבלנות".