אז עוד לא הייתי מודע ממש להכל, אבל כבר כשהייתי בן 9 גיליתי,
במבוך שהיה חלק ממשחק מחשב שסימל תקופה בחיי, שיותר נעים לי
לפנות ימינה מאשר שמאלה כשהגעתי לצומת מנהרות. זה פשוט נראה לי
קורץ יותר. עוד לפני כן, כשאבא החליט שאיני זקוק עוד לגלגלי
עזר והוריד את שניהם, הייתי נופל מאופני לצד שמאל למשך פרק זמן
זה או אחר שלא גרם שום נזק ממשי. כששיחקתי "לא לדרוך על
הקווים" ביני לבין עצמי בדרך לבית ספר הייתה זו רגל שמאל ששבה
וטעתה, שבה ודרכה (אם בקצות האצבעות או באחוריו של עקב) על
המרווח האסור. עד מהרה החלטנו רגל ימין ואני שזהו ממילא משחק
מטופש.
מעט מאוחר יותר הרגיזה אותי הפרוצדורה המאמללת של חיתוך השניצל
בסכין שביד ימין תוך תפיסתו נעוץ במזלג שביד שמאל ורק אחר-כך
העברת המזלג עם השלל ליד ימין תוך כדי הנחת הסכין, טרם הנגיסה
המיוחלת. לא עלה על דעתי להחליף בין הסכין והמזלג מלכתחילה.
אבל השניצל היה טעים בין כה וכה.
וכך, חלפו השנים וימין שלט.
בכדורסל בתיכון לא חדרתי משמאל, לא היה טעם. הכדור לא היה נכנס
לטבעת אם יצא מיד שמאל, שגם נטתה למסור כדורים לשחקני הקבוצה
היריבה, דווקא. החלטתי שאנסה לפתח את כישורי ביד שמאל. החלטה
שמעולם לא יצאה אל הפועל. היה גם סיפור דומה בכדורגל, אבל אני
משוכנע שהבנתם את מהותו למרות שהוא לא יסופר.
את רגל שמאל שברתי, יומיים לפני הגיוס. בכדורגל, אלא מה? תוך
כדי ה - "קראנקק!" שעשה הקרסול רשמתי ת'נוסחא. את רגל ימין
שולחים קדימה, ואת רגל שמאל מעט ימינה, נטויה על צידה. עכשיו
יושבים על זה.
השתחררתי בגיל 22 וחצי. לא, לא הייתי קצין.
מה שכן הייתי זה אידיוט. יריתי נשק לפיזור הפגנות בלי אטמים
באוזניים. אוזן שמאל שלי גילתה מאז עניין רב בצלצולים. היא
עדיין מצלצלת, ולעולם לא תחדל מתחביבה זה.
הייתי יכול לטעון בזכותה של עיני השמאלית, שראייתי בה גם ללא
עדשות מגע טובה בהרבה מזו של עיני הימנית, אלא שרצה הגורל ועין
זו, השמאלית, היא שהכשילה אותי בבדיקות ההתאמה לניתוח הלייזר.
ראש הממשלה הראשון שבחרתי בו, לעומת זאת, היה מהשמאל. זה לא
עלה יפה ולכן בחרתי לאחריו אחד מהימין. שניהם נבחרו והימין,
בסופו של דבר, הלך בדרכו של השמאל. למרות שאמר כל הזמן שהדרך
מסוכנת. אם הייתי יודע שיש רק דרך אחת, יכולתי בדיעבד לבחור
שוב בשמאל, אך רציתי בימין...
כששכבתי, גבי על מיטתי, והרהרתי בהרגשת הריחוק שלי מצדי
השמאלי, על כל מגרעותיו, התחלתי מדמיין את נשמתי. בהיותי אדם
מופשט, דמיינתי את צידה הימני של נשמתי בוהק ונפלא ואילו את
צידה השמאלי - סמרטוט אפור המתנפנף ברוח, מלא קרעים ומלוכלך.
החצי האחד הינו כל הפלאים שבי, החצי האחר המגרעות. כל מה שאיני
שלם איתו. והבנתי שהזנחתי, דחקתי את כל הדברים האלה בי. אף כי
בוודאי הנכם יודעים שלא ניתן היה לנהוג אחרת ברגע ההוא, אספר
בכל זאת שעצמתי את עיני, הנחתי את שתי ידי על צידי השמאלי
ואימצתי את כל מה שקודם לכן לא העזתי לאמץ... נתתי לחום
לזרום.
אלוהים, כמה שהרגשתי טוב. |
