העיר שבו אני נמצאת היא גדולה ומטופחת מפיח ואבק, יש בה את כול
סוגי אנשים הרגילים: שמנים, רזים, יפים, מכוערים, אך כול אדם
חושב על עצמו רק בבוקר מוקדם אפשר להבין את העיר הזאת, כי רק
בבוקר העיר שקטה מכול האנשים, מכול המכוניות והרחוב פתאום רחב.
אני עוברת והכול שייך רק לי, האוויר מלטף את פניי הצמאות
לנשימה, מביטה גבוה מעל העצים שעומדים כך עוד כשרוטשילד היה
כאן והכול היה אחרת, מביטה גבוה מעל הבניינים וזה עושה טוב.
אך בדרך חזרה אנשים לא סלחניים, אין את הבבקשה, תודה, הם
הולכים
אחד על השני אין ימינה אין שמאלה לא מאותתים, לא פונים רק ישר
מסתכלים אם האף למעלה והעיניים למטה והאוויר עוצר ולא יכול
ללטף את הפנים, כי גם הוא בעצמו צמא לאוויר.
אנשים אלו מפחדים מהכול ואפשר להרגיש את הקרע בינינו, אני רוצה

לעצור את הכול לרגע אחד כמו הצפירה ביום הזיכרון, כאשר הכול
נעצר
וכולנו מתחברים אחד לשני וזוכרים, נרגשים ואפילו בוכים וכול
זה
בדקה אחת שלמה. ולשאול אותם מה קורה? לאן אתם הולכים?
לאן אתם ממהרים? ספרו לי, שתפו אותי במחשבות, ברגשות אולי אני
יכולה לעזור לכם, כי גם אני מרגישה כמותכם. להתקרב אליהם לחבק
אותם כדי שירגישו את האמת שלי ולהחזיר את החיים לטובים יותר
שאין קנאה, אין שנאה, אין פחד מהחיים, אין פחד להסתכל לחיים
בגובה העיניים כי בעיר הגדולה הבניינים ישנים ואפורים בדיוק
כמונו.
אז תקשיבו לכאב, תדברו אמת, תגעו באהבה, תסלקו את האפור שרובץ

עליכם ותקבלו את הצבעים שהחיים העניקו לנו במתנה ונשפר לא רק
את עצמנו אלא גם את העיר הגדולה.