אני יושב בקרוסלה,
מסתחרר במהירות שיא.
מביט על הנוף,
ומתרשם ממנו,
כמו אז
כשהייתי ילד.
גם היום, ממש כמו אז
אני מרגיש
קטנטן ושברירי.
נפעם אל מול
עולם שמעולם
לא ראיתי.
זה לא ייקח עוד זמן רב,
לפני שהקרוסלה תעצור
ואיתה גם אני.


מכונית דוהרת,
והנוף כבר לא ברור.
סחרחורת צבעונית,
כתם שחור.
מריחה מיותרת  
בציור של אלוהים.

אני חושב,
על מה ראוי לעשות
דקה לפני הסוף
אולי ללחוש תפילה,
או לומר כמה מילות פרידה.
אולי להביע חרטה.
אולי לחשוש,
אולי לשתוק,
אולי להיות פשוט
אדיש.

הקרוסלה נעצרה.
המכונית דממה.
אני מרגיש את ההתנגשות,
איברי נמחצים
ואני אינו אלא גוש פלסטלינה
במשחק ילדים.
אני רוצה לצרוח
ולמחות על גורלי המר,
אבל במקום זאת
קם מן ההריסות
אוסף
את שאריות נשמתי
ובחיוך מנומס
שואל את אלוהים -
איפה חדר האורחים?