מלאך אחד יכול להגיד לי לא. רק אחד. שמו היה שמעון המלאך.
שמעון שלי היה הכי טוב מכל המלאכים. מדי פעם היה יורד מהשמיים
ומביא לי עוד סנדביץ', כזה אקסטרה למקרה שאני אהיה רעב. אותם
בדרך כלל אני שומר. לא יודע למה. לפעמים היה יורד מהשמיים והיה
מזהיר אותי מסכנות שבדרך, אם גונבים לי את הרדיו באוטו או
שהחברה שלי בוגדת בי. יום אחד, שאלתי אותי למה הוא כל כך טוב
אלי, כי דויד אמר שהמלאך שלו הוא זבל של מלאך ואפילו לא מזהיר
אותו מג'וקים.

דויד קצת מצחיק, כי הוא פוחד מג'וקים, ולראות אותו מזנק על
התקרה כל פעם שמקק קטן כזה זוחל במהירות מתחת לשולחן במטבח,
ממש משעשע אותי ועושה לי את היום, אפילו אם שמעון אמר שהחברה
שלי בוגדת בי או שהרדיו במכונית ניגנב.

מצב האוכל פה לא הכי טוב בעולם. כל מה שיש פה לאכול מתחיל
ומסתיים באורז עם טיפה לחם. לפעמים יש נקניק, ואז זה סיבה
למסיבה. בגלל זה ובגלל ששמעון כל כך בסדר הוא מביא לי מדי פעם
עוד סנדביץ' אחד יותר מכולם.

דויד תמיד קינא בי שעלי נפל מלאך כזה מותק ועליו אחד מעפאן.
כזה שאפילו לעוף עוד לא ממש יודע. יום אחד שמעון ירד מהשמיים
ואמר לי שדויד גנב לי את הסנדביץ' של אתמול, האקסטרה שהוא שמר
במיוחד בשבילי. לא היה אכפת לי, שייהנה. יש לי גם ככה מספיק
אוכל שיישאר לעוד שבוע. ורק בזכות זה שהייתי טוב לב כזה, ככה
לפחות אמר שמעון, היה שמעון עולה לשמיים ומפנק אותי בעוד
סנדביץ'.

שמעון הכיר את המלאך של דויד ואמר שהוא חדש בכל העסק הזה של
המלאכים ולא מיזמן רק קיבל את הכנפיים שלו. ושמעון, שיש לו כבר
וותק במקצוע של יותר ממאה שנה, יכול להרשות לעצמו לתת לי עוד
צ'ופרים, יותר מכולם.

כשהייתי אצל דויד יום אחד, רץ לו בשיא המהירות מקק כזה מגעיל
מהספה בסלון, עד המקרר במטבח וניכנס מתחתיו. אחרי שהורדתי את
דויד מהתקרה בסלון והרגעתי אותו, הוא קם, לקח נשימה ארוכה
והתחיל לצעוק על המלאך שלו. איזה קללות הוא הוצא מהפה, כאלה
שהרגשתי רע בשביל המלאך, שהיה כולה שנה בעסק הזה. דויד האדים
והמשיך לקלל בכל הכוח שלו. הוא היה עוצר מדי פעם כדי לחשוב על
קללות יצירתיות אחרות וזה היה לוקח איזה דקה כל פעם. מתישהו
באחת העצירות האלה, הגיע המלאך שלו, ביחד עם שמעון ועוד שני
מלאכים אחרים שאני לא הכרתי. שמעון ריחף אלי ואמר לי בקול נעים
ורגוע, "דויד הוא סתם איש רע. אל תילמד ממנו." כשעצר, דויד,
המלאך שלו ושני המלאכים האחרים נעלמו. רק שמעון נישאר, והביא
לי סנדביץ'. את הסנדביץ' הזה אכלתי מייד, כי הייתי רעב ולדויד
לא היה מה להציע כל כך.
"שמעון," אמרתי כשהוא הסתובב ללכת. "אתה יכול להגיד לי לאן
לקחו את דויד?"
שמעון הסתובב ואמר "לא." ומיד הביא לי עוד סנדביץ'.