New Stage - Go To Main Page

אופיר צביק
/
היו לו כובע טייסים

היו לו כובע טייסים, חום מרופט, שכיסה את אוזניו וזוג משקפיים
עגולות גדולות. הוא תמיד הסתובב ליד קופסת הקרטון שבה ישן. הוא
לא הרבה לצאת את הסמטה ברחוב החשמונאים שבה שכנה הקופסא. בעבר
כולם אהבו אותו. הוא היה יוצא מהקופסא שבה ישן , קופץ מעט,
נובח ומיילל, והכול הביטו בו בפליאה, מוחאים כף, צוחקים,
נהנים. כך היה מדי יום, לקראת שעת ערב הם היו ממלאים את הסמטה
הקטנה שברחוב החשמונאים, הוא היה יוצא מהקופסא, רוקד, מקפץ,
נובח ומילל. והם מביטים בו שמחים, אוהבים אותו, או לפחות כך
הוא חשב. עם הזמן הוא גדל, הפך לנער, הוא לא ידע ולו מילה אחת,
רק לקפץ, לרקוד, לנבוח ולילל. אך כל אלו כבר שעממו אותו. הקהל
שבא לראותו מדי ערב הלך והתדלדל. אט אט החל הוא להפוך עצוב
יותר ויותר. הקסם שאפף אותו החל להתפוגג, הוא ניסה בכל כוחו
להחזיר לעצמו את אותו ניצוץ מדהים, אך אין ניצוץ זה מגיע לפי
הזמנה כי אם בדרכיו המסתוריות של כח החיים. הקהל גם הוא הלך
וגדל, הם רצו יותר מסתם ילד נער שגר בתוך קופסת קרטון בסמטה
קטנה שברחוב החשמונאים ולאחר זמן מה, נטשו אותו כליל.

ימים שלמים היו יושב בקופסת הקרטון הקטנה שלו, שכבר החלה
להתבלות יותר מדי כדי להתעלם מזה. העצב כבר עבר כך חשב, אך
למעשה עבר זמן רב בתוך העצב כך שלא זכר הרגשה שונה. כשהיה עוצם
את עיניו מתחת למשקפיים העגולות השחורות. היה נזכר בתקופה
היפה, הצטער על שלא העריך אותה כראוי, אולי אם היה יודע היה
אוסף קצת מהתקופה בשקיות ניילון שמפוזרות בכל הסימטה ויכול היה
בימים שכאלו לפזר מעט.

יום אחד כשיישן, חולם על קיפוץ ונביחות לאין ספור משהו הרעיד
את הקופסא. היה זה ילד קטן שזרק אבן קטנה. מיד יצא החוצה נעמד
על ידיו ורגליו. וגער בנהימת בוקר. הילד צחק, זרק עוד אבן
וברח. למחרת הקהל הלך וגדל, הילד הביא עוד חברים ולהם היו עוד
אבנים קטנות. עד מהרה סמטת החשמונאים היתה מתמלאת מדי יום אחרי
הלימודים בהמון ילדים קטנים שזורקים אבנים קטנות לעבר קופסת
הקרטון שבקצה. ובתוך הקופסא המתפוררת, לובש כובע טייסים,
משקפיים עגולים התכווץ לו מפוחד אותו איש, שערותיו כבר הפכו
לבנות, כבר לא חשק בימי הזוהר שלו כי אם בשקט שליווה אותו לאחר
אותם ימים. רצה רק לחיות את חייו. מדי פעם לילל או לנבוח. כוח
להתנגד כבר לא היה לו. פעם ניסה להרתיע אותם בנביחות אך דבר לא
הרתיע את בני הבליעל הארורים הללו. חשב אף לברוח מסמטת
החשמונאים באישון לילה. אך מעולם לא עזב את המקום ואין הוא
יכול גם עכשיו. פשוט אין הוא יכול. הסמטה שכבר לא כל כך
אטרקטיבית, מלאה בלכלוך ואשפה ומישהו צריך לשמור עליה. "קשה
להיות זקן" חשב לעצמו.

וכך ביום שלישי, רגיל ושיגרתי, מת הזקן, בתוך הקופסא. ושוב
הקהל שבא לראותו, מדי יום אחרי הלימודים, מתחמק מהאבנים
הקטנות. גם הוא הלך.

רק ילד קטן אחד, שישב כל הזמן בצד והביט, בילדים הקטנים האחרים
זורקים אבנים, רק הוא נעצב קמעה. הוא חיבב את הזקן. הוא רצה
לשנות את היחס של החברה אליו. אך הוא היה רק ילד קטן. וברגע של
תסכול וחוסר מעש קם הילד, צעד לתוך הסמטה שברחוב החשמונאים,
נכנס לקופסא נשען על גופת הזקן , הביט מעלה לעבר הירח שהחליט
להופיע, ויילל.

אך זה כבר היה מאוחר מדי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/2/99 22:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה