הוא ישב לו שם,
עיניו מתרוצצות אחר עיתון קרוע, שמתעופף לו,
מחזיק ביד אחת את משענת הספסל, וביד השנייה מחזיק שקית גדולה
וחומה,
עיניו הירוקות ריצדו בחשכה, והירח שנראה חיוור לידו זרח
בחולשה.
פנס רחוב אחד מעומעם זה כל מה שהאיר את דרכו, למרות שהוא בכלל
לא רצה ללכת.
הוא התיישב לו על הספסל, מביט בנעליו הבלויות ומרכין את ראשו,
בעוד מישהו צועד לעברו,
הצעדים הדהדו בחוזקה,
הלכו והתגברו,
מישהו מתקרב.
רוח קלה החלה לנשוב, שערו השחור והפרוע התבדר מעט ברוח,
הוא אימץ את עצמו לא להביט לעבר מקור הצעדים,
הוא חיזק את אחיזתו במשענת, והחל להניע את שפתיו ללא קול,
הוא הרגיש זרם אוויר קל שטיפס במעלה ידיו, היישר אל פניו וטפח
עליהן קלות,
הדהוד הצעדים נפסק לפתע, והוא הרגיש שמישהו מתיישב לידו,
"מדוע עשית לי את זה?" שאל אותו האיש שהתיישב כרגע לידו.
"זה לא אני, זה הגורל", אמר .
האיש שלידו קם, ושוב רעש של צעדים, כמה זרדי ענפים שנשברו, היו
הקול היחיד שנשמע,
לאחר כמה דקות, שוב הוא ישב לבד על הספסל.
הוא הרים את ראשו, ובשנייה אחת, כאילו הם נמצאים במקום אחר,
רוח עדינה החלה לנשוב, רוח עדינה וחמימה, השמש זהרה למעלה
מפיצה את אורה לכל עבר,
עצים ירוקים ומלאי פרי התחלפו במקומם של פנסי הרחוב,
נעליים לא היו לא, הוא עצמו השתנה,
כולו זוהר בלבן, פניו נראו כאילו נבחרו ועוצבו בפקידה, תווי
פניו העידו על צעירות ימים, ומצידי גופו פרצו להן כנפיים
גדולות, זוהרות גם הן בלבן, במקום ספסל הוא ישב כעת על גרם
מדרגות אבן גדולות, שחוצבו בקפידה.
המדרגות הובילו לבניין גדול למראה, שבעצם עיקר תכולתו היה חדר
אחד קטן ואפלולי, טורים של מיליוני אנשים נעמדו משני צידיו
מחכים להיכנס לבניין, מידי פעם האנשים הסתכלו עליו, שולחים
מבטים זועמים במקצת, הוא פרש את כנפיו ובמידה מסוימת של אצילות
הוא החליק לעבר סוף הטור.
"הנה אני", הודיע לו איש, המלאך זיהה את קולו של האיש. זהו
אותו האיש שדיבר איתו על הספסל כמה דקות לפני.
"אני מצטער", מלמל המלאך, ותוך כדי פורש את כנפיו, "סופו של כל
בן-אדם הוא למות", הוא לא השתהה והתעופף משם, משאיר את האיש
עטוי סחבה שחורה, בקצה התור, שכבר לא היה קצה הטור, שישה אנשים
נוספים עמדו אחריו.
ורק הוא הביט לשמיים ומלמל, "כן, אבל זה לא הוגן..."