בסופו של דבר, היא לא הסתפרה קצר.
היא החליטה שכל הלכלוך שנדבק לה לשיער משעות העבודה שלה במפעל
דווקא מתאים לה בשעות בוקר מוקדמות - והוא גורם לה להרגיש
כאילו היא עושה משהו בחיים.
היא החליטה לשמר את הדמות הנוראית שלאף אחד לא יוצא לראות, רק
בגלל שהיא חיה בעולם של זוהר - וחס וחלילה אם מישהו יעז להראות
את הצדדים הרעים שבו.
כמובן שיכנס בחור לתמונה באיזשהו שלב.
אותו בחור לא ידע שקיים חלק מלוכלך בעולם שלה, ויכיר רק את
הדמות המושלמות וחסרת-הפגמים שהיא מרשה לו לראות.
ובשעות ערב מוקדמות, ובשעות לילה מאוחרת - היא תוכל לחמוק
ולהפוך להיות אותה סינדרלה שהיא כל כך אוהבת להיות. להשתחרר
מהחברה הלוחצת ולהתלכלך קצת.
בשעות הבוקר היפות ביותר, כשהשמש עוד לא התעוררה, והחושך כבר
סיים את תפקידו - עננים לבנים מכסים את חצי השמים כמו שמיכה,
והיא - היא יוצאת מהמפעל, לובשת את מה שתמיד חשבה שהיו הבגדים
הכי יפים שלה, הולכת עם הראש באדמה וחושבת כמה נפלא יהיה לחיות
בלי מעטפת תמיד.
נכנס הבחור - אבל לא אותו בחור שלא ידע את האמת, בחור אחר.
קצת נמוך, ולא מגולח - עם שיער די ארוך. כן, גם הוא היה לבוש
בבגדים הכי יפים שלו באותה השעה.
היא נתקלה בו. אחד מההרגלים המגונים שפיתחה עם השנים שבהן הלכה
עם הראש באדמה. והוא - הוא היה בדיוק מולה כשהרימה את ראשה
להצטער.
היא הסתכלה עליו, והוא עליה. חייכו אחד לשניה, והמשיכו הלאה
בחיים המלוטשים והשקריים שלהם.
מידי פעם, באותן שעות בוקר יפהפיות, היו נתקלים אחד בשניה - עם
חיוך תמים, ובלי שקרים. |