"נו, הבאת את הסכין? תראה מה יש לך, רכיכה! מה אתה מסתכל עלי
ככה?!"
הפעם ריק לא התבייש לנגב את פניו מרוקו של השמן. במבט קר
ומרשים למדי (או כך הוא חשב) הוא בהה בשמן, ועם חיוך זעיר שלף
סכין חדה כתער ושלח את ידו עמוק לבטנו הרירית של השמן... אבל
לפני שהלהב הספיק לחדור את הגופייה ידו השמאלית של השמן כבר
לפתה את המפרק של ריק, שוברת אותו, יד ימינו משספת את גרונו של
הגנב הצעיר עם פגיון שהוסתר בשרוול למקרים כאלה בדיוק, ורגליו
הארוכות דוחפות את ריק עם השולחן מחוץ לבקתה. "שלא תלכלך לי פה
הכל בדם, שומע, נמושה?!"
עצבני, הוא הרים את הסכין של ריק שנפלה על הרצפה, ובחן אותה
בזהירות. סכין טובה, חדה, חזקה, ופשוטה. אין איתורים, בלי
יהלומים, לא זהב, לא כסף, כלום. השמן קם ובמאמץ עילאי יצא
מהבקתה, איפה שקהל שלם של מבקרי השוק כבר התאסף מסביב ריק
שפרכס על השביל המרוצף, שוכב בשלולית של דם וזוהמה, ידיו
לופתות את גרונו, חרחורי מוות אחרונים יוצאים מפיו.
"סכין לפאשה, אדיוט!" צרח עליו השמן, פניו מאדימות והזבובים לא
מעזים להתקרב אליו. "איך אתה משער שאני אביא את זה לפאשה?! מה
הוא יעשה עם הסכין המכוערת הזאת, יגרד את התחת?!"
הבעה של כעס עלתה לפניו של ריק, שהתחלפה בהבעת הפתעה כאשר נעל
העץ של השמן נכנסה עמוק למפשעתו. השמן הפיל את הסכין לרגליו
ובעט בריק פעם נוספת, הפעם בגרונו, וראשו של המסכן כמעט נקרע
מעליו. מרים את השולחן ("טוב שלא שברת את זה, אדיוט!") השמן
חזר לבקתה, הניח את הרהיט הכבד במקומו וישב בכורסא. עכשיו צריך
יהיה למצוא גנב חדש...
צרחת זעם הייתה הדבר האחרון שריק שמע לפני שהעלטה סגרה עליו
סופית. "השטיח! הרסת לי את השטיח!"
