חלום ביזארי והפחד מההצלחה
(בהמשך להגיגיי מהפורום של טרוי)
http://www.troy.co.il

ובחלומי אני לומד ב"קאמרה אובסקורה" והבוסית שלי בסמינר
הקיבוצים מלמדת שם.
אני נכנס בדלת הכיתה, כדרכו של כל תלמיד והולך באיטיות למושב
האחורי, שם אני אמור לשבת בחלום.

אבל המקום שלי תפוס. אדם ברוך, דיקן המכללה ועיתונאי תרבות
נחשב, יושב שם. אבל אני לא רואה את הפנים שלו, את אותם פנים
שראיתי בטלויזיה, במקומם אני רואה שעל פרצופו מודבקת מסכה
בסגנון של חנוך פיבן, שמזכירה מאוד את פניו - ועשויה מסושי.
מדגים לא מבושלים עם אורז ואצות.
בחלום ניחשתי שכנראה קרתה לו, חלילה, תאונה נוראית שהשחיתה את
פרצופו ובגללה הוא נאלץ להסתובב ככה. הוא חייך אליי מבעד למסכה
ואמר שקרא את הדף שלי באינטרנט, שהיצירות שלי דווקא נחמדות
בעיניו.
אמרתי לו שאני מצטער שאני לא רואה את הפנים שלו, כי הם תמיד
נראו לי מעניינים, קודרים משהו אבל מרשימים.

ואז התעוררתי.
למה כתבתי על החלום הזה?
אם תשאלו את אדם ברוך, התחושה שלי תהיה שהוא ישלוף מהמותן
"צחוקים". נסיון לצחוק זול או לזעזע את הקוראים, תוך כדי שאני
חובט במי או במה שנראה לי אליטיסטי.
אבל מה לעשות שאני דווקא מחבב את אדם ברוך ואת המדור שלו, שהוא
תמיד נראה לי כמשב רוח מרענן בים של רדידות, להוציא קטעים
מגוחכים פה ושם, אבל כולנו מלאים בעצמנו מפעם לפעם. ומה לעשות
ובאמת חלמתי את החלום הזה - ואני מאחל לאדם ברוך שיהיה לו רק
טוב, כמובן.
אז אני מניח שזה קשור לעובדה שאני אוטוטו מתמנה לתפקיד חשוב
באחד האתרים המתחדשים (אספר לכם פרטים כשזה יהיה סופי) ואני
נורא מפחד שיקרה לי משהו דווקא עכשיו. כמו כל הנוירוטים אני
מפחד מהצלחה. מפחד שמא לא אסתגל. מפחד שמא ההצלחה תערער את
מצבי הנפשי. מפחד שמא ההצלחה תביא עליי אסונות.
שזה לא יקרה בסוף, חלילה. שיהיה לי התקף לב, חלילה (כבר חשתי
בליבי בזמן האחרון). שחס וחלילה תקרה לי תאונה שתשחית את פניי.
ואני מקווה שהכל בדייה ושכתיבת החלום תסייע לי להתנער מהחששות,
אבל ללא ספק זה קשה, כשמדובר באחד נוירוטי כמוני (ועוד לא
דיברנו על המאמר שלי, שאני מחכה שיתפרסם במגזין במה, שזה נושא
נפרד מהתפקיד אבל קרה במקביל).