אני לא חושבת שאי פעם תדעי כמה התלבטתי אם להזמין אותך. אפשר
להגיד שהמחשבות שלי נדדו בין לא מוחלט לבין טוב, נו, שיהיה.

בסוף החלטתי שאת תהיי שם, בחופה.

אולי כי אני כבר לא מפחדת להודות שאני שונאת אותך. ליתר דיוק,
אני לא מפחדת להודות שאני שונאת אותך כי אולי אני בעצם אוהבת
אותך.

אולי כי הבנתי שאין לנו ממש זמן לשנוא כי החיים עוברים מהר
מידי. לא מזמן ראיתי את אבא, ראיתי אותו ואת הקמטים שלו מסביב
לעיניים ואת הקרחות הקטנות שהחליפו את מה שהיה פעם שערו השופע
ונזכרתי איך הוא היה לוקח אותנו לבריכה ולים, ויכולתי להריח את
ארטיק הלימון שהוא היה קונה לנו.

אולי כי הבנתי שאין טעם להחזיק קרוב ובפנים את הכעס ואת השנאה
על כל מה שעשית לי. אולי כי עכשיו אני רוצה להאמין שכבר אין
משמעות לכל המילים הגסות, לכל ההשפלות והרוע שנגר מעיניך
כשהבטת בי, לכל הבוז ולריחוק. אולי כי אני יודעת שאת כבר לא
יכולה לפגוע בי.  

בינינו, אני לא חושבת שמגיע לך להיות שם. הרי זו את שכל הזמן
אמרת שאף גבר אף פעם לא ירצה אותי. והנה, אני רוצה לזרוק לך
ישר בפרצוף את כל מה שאמרת ולהוכיח לך שזה לא נכון והנה, זה
קורה, מישהו רצה אותי, מישהו ששינה את החיים שלי, ואת אפילו לא
שם כדי לראות את זה.

אולי אני לא רוצה שתהיי שם, אבל אין לי ממש אומץ. אין לי אומץ
להפנות לך את הגב כמו שהפנית לי, אז, כשהייתי צריכה אותך,
כשזרקת אותי מהבית כל שני וחמישי, ואני אפילו לא ידעתי למה.
פעם חשבתי שהכי גרוע זה לא לדעת למה, אבל היום אני כבר יודעת
שלמה זו השאלה הכי הנאיבית שיש, אולי בגלל שזה לא ממש משנה
בעצם למה.

אם לא אזמין אותך אני לא בטוחה שאת אפילו תדעי למה, או בכלל
תרצי לדעת. הרי אף פעם לא תעיזי להודות בטעות שלך או לבקש
סליחה. אבל שוב, פניו הקמוטים של אבא וקולו השבור הכו בי, אולי
כי סוף סוף ראיתי את מה שאף פעם לא רציתי לראות. עוד כמה עשרות
שנים אתם לא תהיו כאן, אלא רק אני ואולי אז סוף סוף יהיה לי
קצת שקט. אולי נוכחותך המאיימת, זאת שנמצאת גם כשאת לא איתי,
כבר לא תרחף מעלי, אולי ארגיש סוף סוף חופשייה.  

זה נכון שהבנתי שכולנו כאן חיים מתחת למסכות, מסכות שעם הזמן
הופכות לפרצוף האמיתי שלנו. אבל מולך, אין לי מסיכה. מולך
הווייתי פרוצה ואני מתגמדת. אני רואה אותי בעיניך ומתביישת במי
שאני, מתביישת שהאישה שגידלה אותי מתנכרת לי, בזה לי. המסכה
שבי שוב שואלת למה, אך שוב, מה זה בכלל משנה. אולי כי עשו לך
אותו הדבר, אולי כי התבגרתי וזה כאב לך. אולי כי לא ידעת איך
להתמודד איתי ומה להגיד לי, אולי כי זה לא היית את אלא הפחד
שלך שכינה אותי זונה מלוכלכת.

אז בקרוב אעמוד בחופה ואת תעמדי שם, זרה. אני לא יודעת אם אני
אפילו אחייך אליך. אני מקווה שלא תתקרבי לנשק אותי, גם לא על
הלחי, או שתאמרי לי מילה טובה. אולי כי אני פשוט לא אאמין לך,
עכשיו זה מאוחר מידי להאמין בפיות טובות. את תהיי שם וגם את
תדעי שזה לא בשבילי ושאני לא באמת צריכה אותך, אלא שזה בשבילך,
שהנה, בכל זאת לא נכשלת, ושמהבת שלך בכל זאת יצא משהו.  

ואולי את תהיי שם כי אני הכי מפחדת להיות כמוך: ממורמרת,
מתנכרת, שונאת, בודדה. ברגעים כאלה אני ממש מייחלת, בדיוק כמו
שהייתי בכיתה ה' כשלא הסכמת שאצא לטיול השנתי, שאני בכלל
מאומצת. אני זוכרת איך לקחתי כיסא על כיסא וטיפסתי על הארון
הגבוה וחיפשתי תעודות אימוץ, אבל לא מצאתי כאלה. גם עכשיו
הייתי רוצה לגלות, ככה פתאום, שבעצם כל זה היה טעות, ושיש סיבה
הגיונית להכל.

אומרים שבחיים צריך לדעת לסלוח, להגיש את הלחי השנייה. אבל גם
הלחי השנייה שלי עדיין כואבת. קשה לי לשכוח את הפחד, את הבכי
בלילה, את חוסר האונים ואת העובדה שאין יום שאני לא חושבת
שבעצם למה אני קיימת ולמי זה טוב. את יודעת, כנראה שזה לא ממש
יכול להיות אחרת כשאומרים לך שמצטערים שבכלל הולידו אותך.  

את הצל שלי. את כל החיים מלווה אותי, כל החיים תלווי אותי,
ובגלל זה, אמא, את תעמדי שם איתי בחופה.