מבוכים אפלים תמיד מובילים לאותה נקודת שבירה
לאותו מקום אפל ללא אוויר ורגש...
מקום בו העול חונק כמו שרשרת ברזל קרה!
המבט מוביל מזרחה, אך גם שם אין כלום רק ציפיה ריקה...
נשימותיי כבדות וצור ההרס דוהר יותר ויותר פנימה לשבילים
חודר וחודר אל הנהר העמוק ולתהום הפחדים...
ענני הסערה אינם מפסיקים את גשמם!
ובהלה שולטת בלב, בקצב הרעם
עוד רגע, עוד דקה זמן ניצוץ!
זמן השלווה והחום, עמק ירוק מעליו שמיים אינסופיים
החום חודר ורגש תחייה ממלא את כל המישורים...
אך מיד מתחלף ברוח עזה שכובשת הכל!
אנצור בידיי לעתה את הצור הקר והוא יהיה לביתי
כי שייך אני אליו כשם שהוא לגופי
אשמור עליו ואקשיב לו בכל ימיו
עד אשר יתרכך, וקוציו ינשרו מעליו
והעמק יאיר שנית על הכל וזריחת השמש והשלווה תמלא את ליבי
ואז אבין...
זהו מקומי...