דיבורים בלתי פוסקים... הנחת רגליים מלאות בוץ על המושב הריק
מולך... קור אימים... כרסום הפופקורן הבלתי פוסק...
סחרחורות... הרעש של כוס קולה כמעט ריקה, או הרעש של סיום
הקולה - אולי הרעש הכי מעצבן בעולם: כששואבים מהקש שתי טיפות
אחרונות של קולה שנשארו בכוס... וכמובן - היציאה לשירותים אחרי
שמסיימים כוס קולה ענקית ואז כמובן מפסידים את הקטע הכי טוב
וצריך ללכת שוב! מצבים מוכרים? אני משערת שכן - זה נקרא קולנוע
ישראלי!
דיבורים... אכילה ושתיה... צלצול... סגירת דלתות... חושך...
עליית מסך... דממה... שחקן עולה - כולם מרותקים, מקשיבים לקולו
החי על הבמה, שומעים את צעדיו, רואים אותו שוכח את הטקסט
וצוחקים מעט, אבל בכל זאת מוחאים לו כפיים - פרגון, למה לא?
בוכים... מפחדים... צוחקים.... ומתרגשים-מ-ת-ר-ג-ש-י-ם!!!
וההתרגשות נשארת עד תום הקסם לאחר כשעתיים. מוכר? זהו התאטרון
הישראלי - התרבות שלנו!

אין מרגש ומרתק כתאטרון - זהו המקום בו אני מתנתקת מהעולם -
מבעיותיי בחיים, מבעיות מדינתנו. התאטרון הוא מקום קסום, הוא
לוקח אתי למקומות אליהם בחיים לא חשבתי שאני אגיע, הוא מרגש
אותי... סוחף אותי - רגליי מתנתקות מהרצפה ואני נסחפת לעולם
אחר... לימי הביניים... לשנות השבעים... לעתיד... ואני שם -
אני שם עם השחקנים המופלאים שעושים את עבודתם כל כך טוב,
שמצליחים לגרום לי לחוש אותם, להזדהות אתם... להרגיש שאני שם -
במצבם: נזרקת ע"י החבר שלי, חוגגת יום הולדת, מתחתנת, תומכת
בחבר השוכב על ערש דווי ובוכה... צוחקת... מתרגשת...
ובתום שעתיים פתאום אני נוחתת בחזרה בעולם שלי, חוזרת לגופי
המרותק, לחיי - לשמחות ולבעיות ולהתרגשויות שלי. מה? כבר נגמר?
אין עוד? המומה מכדי להבין שזהו זה, אני מוחאת כפיים עד שהן
אדומות לגמרי וצורבות. אבל זה שווה את הכאב - זה תאטרון! ולכל
אחד מהשחקנים, הבמאים, המפיקים, התסריטאים ואפילו המאפרים
הלוקחים חלק בהצגה מגיעות מחיאות כפיים אלה! זה תאטרון! המקום
בו אני לא אני... רק לשעתיים...