המקרר של משפחת שם- טוב רבץ בפינת המטבח, בנקיק האפל שבשיש,
רוטן לעברי.
כל כולו היה מצופה שכבה עבה של מייק- אפ של פתקים מהצבא, ברכות
לראש השנה ויומולדת שמח, אתרעות להחלפת ערכות מגן ואפילו לוח
שנה קטן של מועצת הפירות של ישראל.
המגנטים שעיטרו את אוזניו של המקרר כעגילים כבדים היו מגוונים
ורבים והחלו מפרסומת לפיצה דומינו ועד מגנט תוצרת יד של הבן
הצעיר (מסיים י"ב) מהקייטנה בכיתה ג'. כתוב עליו "לאמא באהבה"
ומצויר לב אדום וגדול.

אני מתקרבת בשקט אל החיה הגונחת ומוציאה מיץ תפוחים מהמדף
השלישי. כשאני מתרוממת דלת המקפיא הולמת בראשי באכזריות והמקרר
מקיא עלי פיתה קפואה ושקית של גזר גמדי.
אני מביטה בו בתדהמה ומנסה להבין למה הוא כל כך ממורמר. הוא
דווקא נחמד, בהיר- לבנבן, כמו שאני אוהבת, אור כחלחל עדין
וידיות סקסיות כאלו, מעוקלות.

רצתי לחדר והתאפרתי קצת, אפילו צחצחתי שיניים.
הרגשתי רע שנתתי לו לראות אותי כזאת מבולגנת...
לבשתי את הג'ינס הכתום שלי וגופיה שחורה. לא טרחתי עם החזיה,
הרי במילא יהיה לי קר...
עדיף בלי.
חזרתי אליו בצעדים עדינים, ליטפתי באצבעותיי את צווארי ונשענתי
מולו בנון- שלנטיות מתאפקת, אדישה כזאת, למשוך את תשומת ליבו.
השענתי רגל אחת על הקיר והבטתי לעברו מזווית העין.
ראיתי שהתדמית הקרירה שלו מתמוססת בראותו את רגליי השזופות
החלקות מציצות מהמכנס הקצר.
הוא הביט בי עכשיו, כבר ללא כעס או קשיחות, מבט של עניין, מבט
שאומר שהלילה לא אשן לבד...
טוב, אז אולי זה  הולך קצת מהיר בשבילי, אבל הוא באמת נראה
טוב בלבוש הלבן הזה, עם כפות רגליים יחפות, כמו בחוף הים.
אני מזהה בו את השלווה הקוסמית שמצאתי פעם, מזמן, בהודו.
אח... הודו! נאנחתי בקול.
הוא גילה עניין, שאל מתי הייתי ואיפה וסיפר על השנה שבילה שם
עם החברה לשעבר (היא היתה מכסחת דשא ושברה את ליבו לטובת
מאוורר תקרה עשיר מסביון...) באיזה כפר קטן ונידח בדרום הודו,
איפה שאין תיירים ויש רוחניות (כנראה יותר מידי רוחניות בשביל
המכסחת...).

אחרי שדיברנו על הודו והחלפנו קללות על האקסית שלו ראיתי שבפתק
הכתום על המצח שלו כתוב "שישי ב- 10, שרק עם נועה בחדרה"
וואו!!! איך שראיתי את זה ידעתי שנחיה ביחד לעד.
סיפרתי לו שהייתי בסרט לפני חודש עם הבחור שהכי אהבתי בעולם
(תנור חימום סימפטי ביותר לחדר האמבטיה, עם גימור אפור מבחוץ
ושלבי מתכת עקומים קלות.) ואחרי שנישקתי אותו לשלום ונסעתי
הביתה הוא הפסיק להתקשר אלי. אחרי שבועיים התקשרתי (שוב) והוא
סוף- סוף ענה ואמר שהוא מרגיש שאנחנו מתקדמים מהר מידי ושזה
מלחיץ אותו.
רוני (המקרר...) אמר שהוא בטח הומו או עיוור אם הוא וויתר עלי.
איזה מותק!!! לא הפסקתי לחייך אח"כ שעה וחצי...
טוב, הייתי חייבת לסיים איזה עבודה לבי"ס אז קבענו שנתראה
בערב, אולי נאכל משהו או נראה סרט בווידיאו. ב-9 הגעתי, כראוי,
והוא הגיע שניה אחריי, מתנשם ומתנשף והתנצל על האיחור.

אכלנו פסטה עם רוטב פטריות וקינחנו בעוגת שוקולד וקפה.
אח"כ הוא החליט שבא לו סרט וראינו את "גבעת חלפון אינה עונה",
ולמרות שאני לא סובלת את הסרט ממש נהניתי כי הוא לא הפסיק
לנשוף לי באוזן ולנסות ללקק לי את הצוואר.
באמצע הסרט לא יכלתי להתאפק יותר, הסתובבתי ודפקתי לו נשיקה
בדיוק בפה, בלי להתבייש. הוא הסמיק קצת וחייך בחולמניות- דבר
שבכלל גרם לי לרצות לכבול אותו למיטה ובצע בו את זממי, כך שזה
בדיוק מה שעשיתי.
לקחתי את הכבל שגוררים איתו את המכונית וכפתתי אותו למיטה
הזוגית שלי.
אחרי לילה ארוך ומענג ביותר נרדמנו בסיפוק מחובקים עם חיוך
מרוח על הפרצוף.

למחרת ראיתי את מושב האסלה למעלה, טיפות שתן מלאכותיעל שפת
האסלה, הסדינים פרועים מלי התשוקה וסימני גרירה על הרצפה
המבהירים לי שאין בשביל מה לחפש בכלל, הוא חזר למקומו הקבוע
בפינת השיש,
מבטו הזועף לא רך מתמיד
ואורו הכחול נדמה קר פתאום,
לא מושך.


מוקדש לאלי,
שהרשה לי ברוב טובו להשתמש במקררו המשפחתי לשעשוע עצמי...

25/9/01