[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
סיפור בנשימה אחת

שאיפה אחת, עמוקה, אחרונה ואני יוצא מהבית. במהלך הערב הזה אני
לא נושם יותר. החלטתי למחזר חמצן, להפסיק את פליטת הפחמן הדו
חמצני שלי. "די לזיהום!" "די לנשימת האוויר המיותרת!" "ילדי
הזימים לשלטון!" ושאר סיסמאות מהפכניות וחסרות משמעות. פתגם
סיני עתיק אומר שיש לנצור כל נשימה כאילו היא האחרונה שלך. אני
חושב שזה פתגם סיני עתיק, כי סינים עתיקים בדרך כלל אומרים
דברים חכמים שכאלו בשל העדר דבר אחר מועיל לעשות. אז אני,
בעזרת הסינים, נוצר את הנשימה ומתכונן לצאת למסע. מי שישאל
אותי "למה אתה שותק?" - חמש נקודות, מי שישאל "למה אתה לא
נושם?" - עשר, ומי שלא ישאל - אפס נקודות. סליחה, לא אפס,
אינסוף נקודות שליליות והתואר "בן אדם אטום". לא, שוב התבלבלתי
- מאה נקודות והתואר "בן אדם נורמלי". יצאתי לפארק.

אנשים שיכורים מכל עבריי. חברים, מכרים, ידידים, אחים, וכולם
שיכורים. חלק מהם שיכורים מאלכוהול, חלק מהשעה, חלק מהחברה,
חלק מהשכרות של אחרים וחלק קטן שיכור מהחיים. אותם אני הכי
שונא. "מה המצב אחי?" אני נשאל ומהנהן בתגובה, על פני פרצוף
שמח, סמיילי קטן ומזויף שכמוני. "אחלה, אחי..." הוא מתרחק
וזורק לאדם הבא שנקרה בדרכו איזה ברכת אחים עסיסית. בחורה
בוחנת אותי ואני ניגש אליה. "אתה לא הבחור ההוא מהלהקה הזאת?"
היא שואלת ואני מניד לשלילה. "אתה נורא דומה לו... טוב, לא
נורא, לא משנה... סורי", היא אומרת מבין נמשיה. אני אוהב
ג'ינג'יות. בג'ינג'יות יש איכויות שאין באנשים עם שיער נורמלי.
הג'ינג'יות דומות ובו בזמן שונות מכל בחורה אחרת. אני מתיישב
לידה על הקרוסלה ומנסה להגיד לה משהו עם העיניים שלי, רק עם
העיניים. לא במצמוצים או במורס או משהו, אלא אם הבפנים של
העיניים, הדבר שמשתקף כשמביטים ממש עמוק.

"תשאלי אותי למה אני שותק", אני אומר לה עם עין ימין.
היא לא מביטה.
"תשאלי למה אני לא נושם", עין שמאל משדרת.
היא מביטה אל האופק ועיניה ניצתות.
"תנשקי אותי! תנשימי אותי!" עיני זועקות.
"אורן!" היא צועקת לעבר דמות מטושטשת, "יא בן זונה, ככה שומרים
על קשר?" היא מוסיפה וצוחקת.

אני בוכה קצת, מבפנים, כמו גבר רגיל.

חלודה כחולה נדבקת לי לידיים בעת שאני מסתובב בפראות בקרוסלה
הישנה. אם מסתכלים למעלה מקבלים בחילה, אם טומנים את הראש למטה
הכל בטוח. ליתר ביטחון, אני מסתכל ישר. פעם, כשהייתי ילד,
הייתי יכול להסתכל ישר במשך שעות ולא לקבל בחילה אבל היום אני
כבר לא יכול. הבטן שלי מתהפכת כמה פעמים ואני נאלץ לעצור. אסור
להקיא - זה נחשב נשימה. אני מתעשת קצת ומביט קדימה. העולם נראה
קצת כמו ציור אימפרסיוניסטי ומשום מה, זה יותר הגיוני מבדרך
כלל. האנשים מרוחים מולי במשיכות מכחול ארוכות ומהירות ואני
מתפתה להושיט יד ולגעת בהם. אני עוצר את עצמי. אסור לגעת.
העולם הוא המוזיאון שלי, וכל איש מוצג. במוזיאון המדע בחיפה,
מותר לגעת בכל המוצגים - אבל פה זה תל אביב. אני מדדה ימינה
ושמאלה ובסוף נעזר בכתף אנונימית כדי להימנע מהקרקע.

"דורון?" בעל הכתף פונה אליי, "אתה בסדר?"
אני מהנהן ומעניק לבעל הכתף נקודה אחת על הבעת סימפאטיה.
"שיכור מת, אה?" הוא מקטלג אותי.
אני מטה ראשי ועושה פרצוף של "אין מה לעשות". מינוס נקודה.
"צריך טרמפ הביתה או משהו?"
אני מניד לשלילה ומתגמל אותו בשתי נקודות חדשות ונוצצות.
"טוב, אני הלכתי. תשמור על קשר..." הוא אומר והולך כשבאמתחתו
ניקוד נחמד למדי.
אם היה לי ספר טלפונים, הייתי רושם ליד הטלפון שלו "בחור חביב"
ומוסיף שני כוכבים קטנים ומקושקשים. לא נראה לי שהייתי מתקשר
אליו, לא יודע למה.
אני מתכופף לבדוק את שרוכי הנעליים שלי. שרוך ימין קשור וכך גם
שמאל. סיכום מצב: שני הקשרים נשמרו סגורים. שמרתי על הקשר. אני
צוחק לעצמי צחוק מטומטם. אלוהים, לפעמים אני כל כך מפגר. רגע,
פאוזה... צחוק זה נקרא נשימה? אם האוויר יוצא החוצה אז זה נקרא
לנשוף, נכון? אני בלחץ, לא הגיוני שאני אתחיל מחדש באמצע
הפארק. רגע, עוד פאוזה... הנשימה נגמרת רק בשאיפה הבאה, אני
מהרהר, אז כל עוד לא שאפתי אני בסדר. אני נרגע, הכל יהיה בסדר,
רק איבדתי קצת חמצן. יותר אני לא צוחק, זה סתם בזבוז. אני מאמץ
ארשת פנים רצינית, בדיוק כמו של אבא. עכשיו אני אדם מבוגר, לא
צוחק, לא משתעשע, לא מבזבז אוויר. "כסף, הצלחה ועוצמה", אני
חוזר על המנטרה של אבא בלב. "את אימא שלך לא השגתי בגלל המראה
החיצוני שלי", אני מדקלם ומוסיף את הגיחוך הסטנדרטי. אני מושיט
את ידי ובודק את הראש, תוך שמירה על המראה המכובד. עדיין אין
קרחת, למזלי. מישוש נוסף לכיוון אחורי הראש מראה על נוכחות של
שיער ארוך, אסוף בקוקו. האקסטרה עדיין שם.

אני ממשיך לכיוון חבורה של נערים ונערות חביבים שיושבים מסביב
למדורה ומתיישב לידם. אה... קומזיץ.

"ג'וינט אחי?" מציע לי נער מחומצן בעל שיער ארוך כשלי.
אני שוקל קצת, מתגמל את הבחור בנקודה, ומסרב. שאיפה זו התחלה
של נשימה חדשה.
"זה יפתח לך ת'ראש, בן אדם", מעיר הבן אדם מימיני.
אני יודע. כבר ניסיתי, ראשי כבר נפתח וכל הבולשיט הזה. אבל אין
לי כוח להתחיל נשימה.
"זה מחרמן בטירוף", מעירה הבחורה ממולי ונבלעת בפיו של הבחור
לידה.
כן, אני יודע... כבר התחרמנתי מזה, היה מגניב. לא עכשיו.
"פאק... סתכלו על האש..." אומר הבחור משמאלי ומתעלף קדימה,
מצית את שערו.
כולם נטרפים מהמראה.
"וואו..." הם משחררים קריאת התפעלות בעת שראש חברם מתחיל לעלות
בלהבות.
אני משכיב אותו על גבו, דורך על שערו ומכבה את האש שאחזה
בראשו.
"ביאסת..." אומרת החבורה פה אחד. גם הבחור צלוי הגולגולת נותן
לי מבט של "הורס שמחות..."
אני מסתובב ומתרחק בלי לומר מילה.

בספר הטלפונים הפיקטיבי שלי יש כעת שני אנשים - אחד עם שני
כוכבים והתואר "בחור חביב" והשני עם כוכב אחד וציור של עלה
מריחואנה. אני רואה את עצמי מתקשר לבחור עם הציור של העלה. זה
מדכא אותי קצת.

אני רואה ספסל זקן ומתיישב עליו. עצוב לי, קר לי ויש לי תחושה
שעומד להיגמר לי החמצן. אני מסתכל למעלה, מחפש כוכבים אבל
העצים הקשישים מסתירים לי את השמיים. לא משנה, בכל מקרה בתל
אביב אין כוכבים. הליקופטר חולף מעליי בארבע לפנות בוקר. איזה
מין הליקופטר טס בשעות כאלו ולמה מעל הפארק שלי? זה הממשלה?
מרגלים אחריי? אני שוקע קצת בפרנויות. זה תמיד מרגיע אותי.
אחרי זה אני מחליט להיות מתוסכל עוד איזה רבע שעה, אחר כך
מיואש עוד איזה חצי שעה ככה ואז אני אחזור ואלך לישון. אני
מתכונן להתחיל עם התסכול כאשר בחורה מגיעה ומתיישבת לידי.

הבגדים שלה מוזרים, לא צבועים בשום צבע מוגדר. השיער שלה שחור
משחור. אני מביט בעיניה - עין אחת ירוקה והשנייה כחולה, כמו של
חתולים. הפה שלה חתום והנחיריים שלה נפתחים ונסגרים קלות,
שואפים פנימה את האוויר שהפה מסרב לקחת. היא אומרת לי לנשק
אותה, בלי להוציא מילה, רק עם העיניים. אני רוכן ומנשק אותה,
שואף את תכולתה אליי, עמוק עמוק, בלי שום פחד, בלי שום בושה.
אחרי נצח וקצת אנחנו מתנתקים. שתיקה.

"את רימית", אני אומר, "נשמת מהנחיריים... ראיתי".
"גם אתה", היא משיבה ומחייכת אלי.
"נכון", אני מסכים ומחייך חזרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיד חשבתי
ששלום זו ברכה
שאומרים אותה
גם בזמן מלחמה
וכולם את נישקם

מניחים
ואחד את השני
מברכים.


ילדותי תמים ולא
מציאותי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/05 13:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה