החיים אף פעם לא באמת היו קלים, וגם אם הם באמת היו קלים,
באיזשהו שלב, פשוט הפסקתי לזכור. אלכוהול מוחק זכרונות כמו
שטיפקס מוחק הערות ששורבטו בעט. מכסה למעלה, ולא ממש רואים,
אבל רק צריך לקלף קצת, וזה חוזר. אז אני שומע דמיאן רייס. זה
לא באמת עוזר למשהו, אבל זה מקל על הבכי ואחר כך אני יכול
לישון כמו שצריך שוב. וגם אם לא, אז לפחות אני יכול לבכות
במהלך הלילה ולהרגיש שעשיתי משהו בשעות האלה, ולא סתם שכבתי שם
כמו מישהו שמחכה לישון בקבר. ויש שיגידו שזה הופך אותי
לדכאוני, אבל זה כמו להגיד שלהחזיק קערת אורז עם צ'ופסטיקס
הופך אותי לסיני. זה לא, אבל זה הכי קרוב שאפשר להגיע, ומי
בכלל רוצה להיות הדבר האמיתי. הדבר האמיתי חותך לעצמו את
הוורידים בחדר עם פוסטרים של מטאליקה ומראה מלאה בכתוביות בעט
שחור, בגיל שש עשרה. מכל מקום, אני כבר עברתי את שש עשרה
ומתקרב לשש עשרה ועוד חצי משש עשרה, להתאבד זה כבר לא באמת
מגניב. וגם חייתי חיים מלאים יחסית, ונורמליים במידה סבירה
ביותר, אז בכלל.
אז אני ממלא את עצמי בציניות כלפי העולם וזורק אבחנות
פסאודו-משועשעות על הקורה מסביבי. זה לא מחייב אותי לשים לב
ברצינות לשום דבר וזה גם לא דורש ממני לשים לב לעצמי. אני קצת
כמו סברס: מלא קוצים כלפי חוץ, ולאף אחד, גם לא לי, אין כוח
להידקר כדי לגלות מה יש בפנים. וכמו פציעה שגורמת לעצמה אני
נשאר בודד ומריר ומגדל קוצים נוספים. יש התנתקות ואנשים שמים
סרטים על האוטו. פעם סרט כחול היה משהו שהיינו עושים בהיחבא
מההורים בבית של איזה חבר, היום זה ביטוי לגיטימי בראש חוצות.
פעם גם לא היה צריך להתמודד עם שאלות פוליטיות כשבוחרים חולצה
מהארון, ואיזה מזל שאין לי חולצות כתומות. רק שחורות, כי זה
כביכול מרזה. הדבר היחיד שבאמת מרזה זה אם מפסיקים לאכול, אבל
אז השעמום יהרוג אותי. אז בינתיים אני אוכל, מעשן, ושם טיפקס
על הזכרונות. כמו שמאיר אריאל כתב פעם, זה כמו להיות תלוי על
בלי מה. מסקרן אותי לדעת איזו אגודה תיקח אחריות על מותי,
לכשיבוא. האם האגודה למלחמה בסרטן, שתראה לאנשים את ראותיי
השחורות, האגודה נגד כולסטרול רע, שתסביר לכולם את תוצאות
ההמבורגרים, או אולי התנועה למיזוג תל אביב שתסביר לעולם
שבלחות הזו לא היה לי שום סיכוי. כנראה שאז זה כבר פחות יעניין
אותי, ומבחינתי שיחשיבו אותי קורבן של תאונות הדרכים.
בכלל, פתאום יש מושג כזה "מוות סתמי". פלוני מת מהתקף לב, זה
בסדר. אותו פלוני, לו ימות בתאונת דרכים, מותו יהיה סתמי,
מיותר. זה כמו לומר שד"ר קבורקיאן הוא רוצח טוב, כי הוא עשה את
זה ממניעים הומניים. ותמיד יקום הנבון שיגיד שאין מניעים
הומניים למוות, ויתחיל ויכוח חסר עניין לחלוטין. בטח שיש כזה
דבר. תשאלו כל חוואי בדרום טקסס, דקה לפני שהוא יורה בסוס צולע
בדרך להצביע נגד הפלות. בכלל, אנשים מלאים כל כך בסתירות
פנימיות. רוב האנשים בעולם לא חושבים פעמיים לפני שהם פותחים
את הפה, ואם הם חושבים פעמיים הם בדרך כלל מטומטמים מספיק כדי
לחשוב שמה שיש להם לומר חשוב בכל זאת. המזל שלהם זה שרוב
האנשים לא באמת מקשיבים. להקשיב זו משימה מאד מסובכת. מאד
מבלבל לעקוב אחרי הסתירות הפנימיות. אדם יכול לומר דבר והיפוכו
בפחות מדקה, ולא לשים לב. ואם תנסו לגרום למישהו לשים לב, הוא
ייכנס מיד לדיון פילוסופי עם אופי של צידוק עצמי, ואתם תאבדו
אותו. כל כך התרגלנו לזה שאנחנו אומרים "אתה חייב לשמוע", אבל
לא להקשיב. השיח האנושי במאה העשרים ואחת ימות ביום שיהיה
מקובל לדבר עם קירות. הקיר לא יכול לעצור את שטף הדיבור שלי על
עצמי בשביל לספר סיפור משעמם על מה קרה לו בקרחת יער עם מתנדבת
שוודית.
בינתיים אני בירושלים ושרון בטורונטו, והיא מספרת לי שיש לה
חבר חדש. התגובה האינסטינקטיבית שלי היא לספר על עצמי, אבל אין
לי באמת מה. וגם היא לא חשבה פעמיים לפני שהיא כתבה את זה, היא
רק רצתה לספר למישהו. ודווקא שרון יודעת להקשיב, ויש לה פחד
כזה שתמיד מקשיבים לה בתשומת לב, אז אלא אם כן אני מייחס
תכונות מאגיות לקיץ קנדי, כנראה שהיא מרגישה איתי יותר מדי
בנוח, בהתחשב בעובדה שיש בינינו אוקיינוס. לפי התמונות נראה
שהיא השמינה קצת, אבל גם אני לא בדיוק גפרור. לפעמים אני חושב
שהכי טוב היה אם הייתי טס איתה לטורונטו, וזורק הכל לזבל, אבל
סביר להניח שגם אז היא הייתה פוגשת את הקנדי ההוא ואני הייתי
נשאר למהר לתפוס מטוס כדי להספיק לשארית החיים שלי. עדיף לחשוב
על זה ככה מלראות אותי ואותה מגדלים ילדים קטנים עם שירים של
הקאונטינג קרואוס ברקע.
בינתיים מיכל אומרת שהיא לא תשכב איתי יותר, שזה אומר שאני לא
אצטרך יותר להתבייש בעצמי בבוקר. זה כמו שהחבר הכי טוב שלי
אומר, אם משמיעים שיר ברוורס שומעים את אותו דבר רק הפוך. לא
שמעתי אותה אומרת שהיא לא תשכב איתי יותר, כי התכתבנו. מצחיק
ומפחיד לחשוב שכל משפטי המפתח של החיים שלי בשנתיים האחרונות
עברו בהודעות טקסט או מכתבים או אימיילים. בקרוב אנשים כבר לא
יזכרו איך להשתמש בטון של הקול שלהם וכולנו נשמע כמו חבורה של
רובוטים.
אז הזמן עובר, ותמיד יהיה מישהו שיכתוב שיר יותר מרגש, כבר
התרגלתי לאמצע. מי שקורא הרבה פלייבוי יגיד לכם שהכי טוב להיות
באמצע, מצד שני פורנו ואמריקניזציה תמיד עודדו בינוניות ואני
לא מוצא בזה הרבה. בכלל, לאחרונה אני לא מוצא הרבה בכלום. אמא
שלי אומרת שזה כי אני לא מחפש. בינתיים דמיאן רייס עדיין מרגש.