הו לעזאזל, איך היא יושבת פה בודדה ועצובה בשעת לילה על ספסל
ברציף הרכבת, מחכה כבר קרוב לשעה. לעזאזל עם האנשים האלה
שמטרידים אותה עכשיו כשכל מאוויה הם להתכנס בתוך עצמה. איך
שהיא פה יושבת מאוכזבת ודמעה רכה מתעקשת ליפול כל הדרך על לחיה
עד למטה ובהתאבדות היא מרטיבה את כרטיס הרכבת שהיא אוחזת בידה,
ובהיספגותה נעלמת. הכיוון מורה צפונה אבל היא חשה אבודה וחוש
כיוון מעולם לא היה לה.
בג'ינס ובגופיה חגיגית לבנה ובסריג דק שעוטף את גופה הרועד מעט
מן הקור האופף את האוויר ואת נפשה.
היא בוהה בשלט הצהוב שנכתב באותיות דפוס על רצפת הבטון האפורה
שלרגליה: "נא לא לעבור את שפת הרציף", וחושבת על כל אלה שעברו
במכוון או שלא במכוון. היא נזכרת בו, כשהם ישבו שניהם והתבוננו
ביחד באותו השלט בתחנת רכבת אחרת, בחושך אחר, בשקט שלפני הסערה
שתפריד ביניהם לנצח כמעט. היא צילמה את המשפט על הרציף והוא
כהרגלו העיר שהיא משוגעת.
היא נזכרת בו שאמר שאוהב ואחרי יומיים שכח מי היא ומה זאת
אהבה. הו לעזאזל, היא חושבת, על שלא התקשר כבר שבועיים וידיד
שכזה מוטב שיילך גם הוא לעזאזל. היא מנסה להיות חזקה אבל
הרסיסים שנשברו בינתיים בתוכה צוחקים לה בפנים ופניה שלה עוד
קודרות. היא יכלה להשאר כך קפואה גם עוד חמש שעות לו היתה
חייבת כי כושר סיבולת היה מפותח אצלה לא רע בכלל. אך הרכבת
הגיעה ולא הסתירה אף לא במעט את נוכחותה, לא החרישה את
הצפצופים העזים, לא הצניעה גרם ממשקלה המסיבי. הו לעזאזל, היא
חושבת כשהיא מריצה בראשה את כמויות הפעמים בהן שמעה את הרעשים
האלה בשנה וחצי האחרונות. זה כבר לא כל-כך רחוק, היא חושבת,
עוד מספר מועט של חודשים. היא יוצאת לאזרחות, או יותר נכון
חוזרת, מרגיש לה קצת כמו יציאה לחיים חדשים. היא נזכרת בשירו
של אהוד בנאי "יוצא אל האור" אך האנשים שדוחקים אותה מכל עבר
בין הקרונות חותכים לה את חוט המחשבה לגזרים. היא מוצאת לה
מקום ומקללת בפעם המי יודע כמה את עוצמת המיזוג המוגזמת ברכבת.
התמונות רצות בחשיכה מבעד לחלונות הרכבת, הנופים משתנים לנגד
עיניה במהירות ומדי פעם צצה גם השתקפותה שלה.
היא מגיעה, תחנה אחרונה. יורדת מהרכבת, מורידה מעליה את הנסיעה
אך הבעתה המאוכזבת כמו התאבנה על פניה, לא, זאת היא לא תוכל
להסתיר. יוצאת מהתחנה, שם בקצה השביל הוא מחכה לה עם חיבוק
גדול ורחב. הוא מיד קולט את העצבות ומנסה לנחם עם הצעות שונות
בטעמי גלידה. היא מסרבת עם חצי חיוך ולבסוף מתפשרת על ביצת
הפתעה. קצת בגלל השוקולד אבל יותר בגלל ההפתעה. היא מקווה
שתהיה זאת מן בובת "קספר" קטנה מהסדרה החדשה שזוהרת בחושך אך
הו לעזאזל, בפנים יש מכונית להרכבה. "בוא חבק אותי עכשיו
ונירדם כך שנינו", היא אומרת כשהעייפות והייאוש מן היום
מכניעים אותה, "בוא חבק אותי ונקווה שמחר יהיה טוב יותר". היא
עוצמת את עיניה כשזרועותיו כרוכות סביבה בחמימות, היא עוצמת את
עיניה ובדמיונה היא שוב מחכה בתחנת הרכבת, מרחפת ועוברת את שפת
הרציף. הו לעזאזל.