"ישנו קרע בעם!!!" (זהו קטע אינפורמטיבי ולא קרע אינפורמטיבי,
אין להיבהל.)

הירגעי...
העם תמיד היה חצוי, העם תמיד היה קרוע.

העם תמיד התחלק לשני חלקים: חיילים וקצינים, חונכי פרח ורכזים,
מדריכים ורשג"דים, שני סוגים.
חצוי ומפולג כאבטיח קריר ואדמדם על מדף המקרר בימות הקיץ
החמים.
תמיד אחראי המשמרת שעסוקים בלחשוב על מה קורה בשירות הלקוחות.
תמיד משרתי הלקוחות שעסוקים בלחשוב על מה קורה אחרי המשמרת.
שני סוגים.

כשהמתיישבים הראשונים הגיעו אל אזור הכרמל חיכה להם בחום הלוהט
כפר קטן וסימפטי בשם "זמרין".
לילדים מספרים שהם עשו הסכם עם התושבים הפלחים, בשקט אפשר כבר
ללחוש שהם הרגו את כולם.
וזה מדהים איך לפולשים תמיד קוראים מתיישבים ראשונים ולתושבים
עצמם כבר אין שמות.

הרומנים הנחושים והחיוורים מצאו את מותם בין החום הלוהט לעוני,
לרעב ולקדחת. חסרי כל ידע בחקלאות ועבודת אדמה החלו כותבים
מכתבים אל עשירי העולם היהודי אי שם בתפוצות...
הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד שלח אליהם את פקידיו החרוצים
עמוסי הממון והאמביציה כשבתמורה קראו התושבים למקום החדש
שהקימו "זכרון יעקב" על שם אביו המנוח של הברון, יעקב. אלא
מי?


פינת שדרות המייסדים והשד יודע מה.
צהרים.
חם.

בצד המדרכה השוקעת פנימה אל עצמה, על צד הכביש, רכב לבן וחסר
סבלנות.
מאחורי ההגה הלח, נצר אחרון לאותו עם קדום ופסימי. נהג
המונית.
מפלח את חלל הרחוב בצפירות קצרות וצורמות כמו טיפות גשם קטנות
וחדות שצורבות את העור הרבה יותר מאשר מרטיבות אותו. כל כך
פסימי שמסרב להאמין שאותם אנשים שצריכים את שירותיו, אותם אלו
שממהרים אל עבר מקום כל שהוא, אלו שחייבים להספיק להגיע, אלו
שלא נותרו להם יותר ברירות וזמן, אפילו הם, הוא בטוח, לא יעלו
על המונית. כך שהוא צופר ומצהיר במין חוסר ברירה פסימי על עצם
היותו שם, בצד הכביש. מסרב להאמין שאפילו הם יחפשו אותו בעצמם
ויעלו מרצונם על המונית.
כל כך פסימי שמסרב להאמין שלאורך הדרך יהיו עוד אנשים שימהרו
להגיע לאן שהוא ויחסרו גם להם הזמן והברירות ויהיו חייבים גם
הם לעלות על המונית. בטוח במאות אחוזים עצובים שמלבד אותו מקום
בו הוא עומד ברגעים אלו ממש לא יהיו עוד נקודות איסוף נוספות
ולכן הוא חייב להקשיב לאותו קול גנטי פנימי שקורא לו לחכות ולא
להאמין לתחנוני הנוסעים שיבטיחו לו שבצומת הבאה מחכים עוד
נוסעים רק לו.

כבר הזכרתי שחם?

נער צעיר ומיוזע מתקרב אל המונית. מתעלם מהצפירה שקדמה לו,
מסרב להיכנע להצהרות הנהג ובקצב אדיש, סרבני ומיוזע הוא מתקרב
אל הדלת שנפתחת כאילו מעצמה, מכסה את פניו במבט קפוא ולא
מתפשר. מתיישב. לו רק היה שר התחבורה, ממלמל לעצמו...
שתי דקות, שש צפירות ואשה צעירה בסביבות גיל השלושים, לבושה
במיטב המיטב מעלה רגליה אל המדרגה היחידה, שואלת כמה זה מפה
לשם ומרימה ידית שחורה לכניסה חלקה ובטוחה. מתיישבת. למה לא
לקחה אוטובוס, ממלמלת לעצמה...

המתיישבים הראשונים.

צעיר וחד, בשלה ורכה. יקחו על עצמם את אותם התפקידים כשאר העם,
אותו השסע בדיוק.
הוא את תפקיד החייל והיא את הקצינה. הוא את החונך והיא את
הרכזת. הוא את המדריך והיא את הרשג"דית. הוא את השרת והיא את
האחראית.
הוא ישב מאחור והיא מלפנים. שני סוגים.

הוא ישלם על עצמו תוך כדי הכניסה ויתיישב. רחוק מהנהג, רחוק
מהדלת, רחוק מהכל.
היא תשלם על עצמה אחרי שתתמקם. מודעת למבטים שתצטרך להפנות
לאחור בכל פעם שנוסע חדש יעלה ויצטרך להעביר את הכסף דרכה.
מודעת לחלוטין לתפקיד שלקחה על עצמה וכל זאת כשההוא יישען
לאחור בשקט החלטי ונצחי. שני סוגים.

עכשיו אני יכול לדוש בכך לנצח ולחפש פה את הטוב והרע כהרגלי,
להגיד שהוא... והיא... וה...
אני יכול. זה לא יועיל, זה לא יוסיף, אבל אני עדיין יכול.

במקום זה, אני אחדש ואומר שללא שום קשר לסוג או למקום, לראשון
או לשני, ישנו אדם אחד שבאמצע הדרך יעלה על המונית. במרכזה
יהיה מקום פנוי אז הוא יתיישב. מחוייך. בעוד תחנה תעלה דמות
ותתיישב ישר מאחוריו, תושיט אליו כסף ותאמר בבקשה, לשם... והוא
בחיוך נעים יפנה את ראשו לאחור, ייקח את הכסף, יקום ממקומו
וכנגד כל חוקי המונית הוא יצעד ישירות עד לנהג וייתן לו.
בבקשה, לשם...
את העודף הוא יקבל בחיוך פסימי וחשדני. הוא יחזור אל המקום
ויושיט את העודף אל הדמות, היא תאמר תודה ותחייך, הוא ישיב
במצמוץ וירד בצומת הבאה.