זה מעצבן אותו.
היא שעה כבר פוכרת את האצבעות - ובכל פעם שהיא עושה את זה, יש
לו הרגשה של החמצה, שהוא לא ממלא אחר ציפייה. פשוט ככה - של
ציפייה בלתי ממומשת.
לפעמים נדמה לו שהיא יודעת, שכל זה - זה בכוונה ואין לה צורך
אפילו בזעקה או בהרמת קול כלשהי, מספיק שהיא פשוט תקפל טוב טוב
את אצבעות יד ימין, תהדק אותן היטב, ואז - במכה אחת - תנחית את
יד שמאל עליהן - ופשוט תלחץ.
אוף, כמה זה מלחיץ כשהיא לוחצת.
ולקול הפצפוץ המתמשך הוא קלט: היא גילתה.
אין ספק שהיא גילתה.
בימים האחרונים, כשהם יושבים בספק סלון ספק מטבח סלש חדר עבודה
שלהם היא אפילו לא טורחת כמו בדרך כלל להדליק את הטלויזיה או
הרדיו, בכדי לעמעם את הנזק לאוזניו.
מי סיפר לה?
האם הם התקשרו משם, או שההוא שקורא לעצמו חבר שלו, ששם עין
עליה מהיום הראשון שעשה ביניהם היכרות (מתוך מחויבות כמובן),
שוב דאג לכופף אותו. אין ספק שהוא קשור לזה איכשהו. גם ככה הוא
אחת הסיבות לכך שהחליט לעזוב ללא התראה. וכשהדלת האוטומטית
נסגרה אחריו בצאתו - הוא עוד הספיק להסתובב אחורה ולקלוט אותו
מחייך.
זה לא שיש לו נקיפות מצפון, אפילו שהוא משקר לה כל בוקר עם
ה"מאמי, יצאתי לעבודה". טוב, זה גם לא בדיוק שקר: הוא עובד
קשה. כן, ממש קשה לו שם בסטודיו לציור - ובטח, הכי קשה לו
כשההיא מדגמנת בשבילו.
ולא - הוא מעולם לא בגד בה איתה. מעולם אפילו לא ניסה לגעת בה
בשביל לוודא שתעמוד בדיוק בזווית הרצויה.
הוא פשוט בגד בה איתם:
עם האקריליק, הפחם ושמן הפשתן, שריחו לא הפסיק לדבוק בו. עם
הקנבס והריגוש שגאה בו עם כל צבע חדש שקנה ועם כל שינוי קטן
שהתרחש באור, בעקבות הצללים של אחר הצהריים.
אפילו באישון, ככה בזווית של העין, אם מסתכלים טוב טוב, אפשר
היה לקלוט, כי פתאום, במקום ההוא שמה שאצל כולם היה דהוי, אצלו
זה נהיה צבוע.
גם בעיניה הוא היה כך: צבוע.
פחדן וצבוע.