"טענתם שאני זקוק לטעינה מחודשת
ראייתי נהפכת  די מטושטשת
מחשבתי צלולה פחות ופחות
ואע"פ ששבעתי צרור הטחות
הטובה לזולת, אצלי לא נוטשת"

למשמע דבריי זלגה דמעה מזווית עינו של ראש העיר. הוא קם על
רגליו לקול מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל. ראש העיר נגס באחד
מכריכי המפורסמים "אוי, זה דווקא לא רע..." וניגש למרכז הבמה,
ההמונים נשאו אליו עיניים, הוא פצה פיו ואמר: "הוא הציל אותנו,
הציל את כל העולם, אדם שכולם מוקירים אותו ומעריכים אותו כאדם
המוכן לתרום בכל עת, כולנו לא היינו בסדר, נזדקקנו לבדק בית,
אבותינו היו אנשים טובים, והתייחסו אל כל אחד בכבוד, ראו את
הטוב  הגלום בכל אדם. הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה. ואז פנה
אליי: "בוא ספר לנו איך זה קרה."
ואני עניתי: "אין בעיות אחי". צעדתי לדוכן הנואמים, אחזתי בו
בחוזקה בשתי ידיי, נשאתי מבטי היישר לעיני כל  אחד מהקהל הרחב,
כחכחתי בגרוני והתחלתי לספר בהתלהבות כשסנדויץ' בידי ואני נוגס
בו מידי פעם, אכלתי ו"גירפסתי":

"ביום שטוף שמש, אני זוכר, לא היו כלל עננים.
יום יפה להכיר אנשים, חבל סתם ככה לקרוא עיתונים.
פסעתי לאיטי במורד הרחוב, בעיר מולדתי, רמת המזנונים.
התחלתי לשאול עוברים ושבים, תגידו, מה העניינים?
וככה תוך כדי שיחה ומתן טפיחה על השכם
הצעתי להם קצת סנדויץ' עם שוקולד קטשופ זיתים וענבים מהכרם.
שאלתי,איך, נו למה אתם לא עונים?
וכשהתבוננתי הבחנתי שהם קצת המומים.
אוי, איזה פראיירים זה מעדן מלכים.
המשכתי לדרכי,  הוצאתי מהתרמיל עוד איזה סנדויץ' תוצרת בית.
אך זה אגואיסטי לא להתחלק עם חברים באלו המטעמים, הלא כך?
אז תליתי על עצמי שלט: לכל מאן דבעי יכובד בכריכים, רק רציתי
להיות נחמד...
חילקתי כריכים לבנות, בנים, זקנים, טף ואף לכלב מלומד
והם, טרם טעמו, לטשו עינים בממרח ובמרכיבים.
כשהבחנתי בכך, הרהרתי לעצמי "חבל שלא הוספתי עוד אלו ואלו
רטבים..."
אך הם להפתעתי השתוללו, התעצבנו, צעקו, עשו פרצוף כאילו ראו
משהו מבחיל
ופה אחד התריסו כנגדי: לא רוצים אותך פה יותר איזה מגעיל!
לי זה כאב,  כאב עמוק בנשמתי.
הזו הטובה שמוקירים לנדיבותי?
פשוט נידו אותי ממקום מגוריי, אילו בושות.
התהלכתי עד לשער העיר, בראש רכון ובסערת רגשות.
הלכתי והלכתי עד שברגליי כבר לא  הייתה לי שום תחושה.
עד שבטני קרקרה והוצאתי איזו פרוסה עם שוקולד קטשופ זיתים
וענבים, אוי  אני כזה נמושה...
אומרים שצריכים להיות דבקים במטרה שמציבים.
לא מוותרים, חייבים להמשיך להלחם למרות הכאבים.
אז הדיחו אותי האנשים, אבל לא,
לא ויתרתי, גמאתי מרחקים, פגשתי אנשים מכל קצוות תבל.
וכולם תמהו: כריך עם שוקולד קטשופ זיתים וענבים?! עוף מכאן!
המשכתי להגר ממקום למקום.
ולמרות זאת אני בטוח שלא אטור ולא אנקום.

אני רק, רק נכספתי לקשרי ידידות,
לתרום את חלקי ושאנשים יאבו לשמוע על שוקולד קטשופ זיתים
וענבים בין שתי פרוסות.
בכל העולם כבר נודע על כוונתי לחלק את אלו הסנדויצ'ים.
בכל העיתונים, ספרים רבי מכר, סרטים, משחקים וסטיקרים.
אני ממשיך במפעלי, הייתי כבר בכל היבשות, בפירמידות במצרים,
במקדשים בודהיסטים בהודו,
בהימלאיה, בבאסטה של  מירו בשוק הכרמל, בפיזה, בניו יורק, בפסל
החירות.
ידעתי שבמקום כלשהו, בזמן כלשהו, מישהו אי שם זקוק לי,זקוק לי
ולכריכי, אכן האמנתי בכל נשמתי שיום יבוא ועוד יפיקו ממני
תועלת...
לפני יומיים עצרתי באיזה ג'ונגל, התבודדתי מאנשים, ופרסמתי בין
כל החיות את מזוני.
אני לא אגואיסט, אני לא צועק "בלי כיבודים" ויתכן שכאן יבינו
ויכבדוני.
אך אף אחד לא התידד איתי, אחרי הצעתי, כל הארנבות, הנחשים,
הציפורים, התנינים ברחו ממני, אפילו האריות לא רצו לטרוף אותי,
הביטו בי בארשת פנים מעוותת, צחקקו והלכו.
כל כיוון שאליו הסתכלתי, הפך הוא לשממה, כל העצים קיבלו בחילה
וברחו,
עמדתי בקרחת יער. במקום בו עמדתי, נשאר רק אויר, בלי חמצן,
אפילו החמצן נבהל ממני ונשא רגליו הרחק מכאן, ישבתי על גזע עץ
שנותר בסביבה, השקט צעק בראשי, ואני בודד, מכונס בעצמי... יושב
ומחבק את רגליי, יושב וחושב..."    
       
הקהל היה מרותק, שקט, הבין את חומרת המעשה.
ראש העיר קם ממקומו ועמד ליד הדוכן והתחיל לספר את החלק שלו
בסיפור:

"לפני יום היה יום שיגרתי, כולנו קמנו בבוקר, צחצחנו שיניים,
שתינו קפה עם קצת מיונז."
מישהו בקהל רצה להגיד איזו עקיצה על דבריו של ראש העיר אך
השתתק כשחשב על זה שנית.
ובכן, כולכם זוכרים את אותו היום כי לפתע, בחצי היום, כשהשמש
יקדה ממש מעל ראשינו, השמיים נהפכו סגולים, וחללית דמוית צלחת
פילחה את שמי הסגלת.
עמדנו כולנו בוהים במתרחש, ובין רגע, החללית התרסקה כאן, ממש
בזו הבמה, בעירנו הקטנה. כולנו, כפי שידוע לכם, התאספנו מסביב
לחללית בחוסר מעש כששמענו את הדפיקות שבאו מתוך הדלת שבחללית,
מירו צעק: "פתוח", היה זה רגע מפחיד, ציפינו שיצפאן ייצא משם
ולא המוכיחיקנים.
הגיחו להם מבטן החללית עשרות מוכיחיקנים, כך הם קראו לעצמם, הם
נראו נמוכי קומה, 7 עיניים ושלא נדבר...
צעדו לקראתנו בצעדים מדודים, אחד מהם צעד בראש, עם צפרדע על
כתפו ודיבר מהבטן בקול צפצופי: "באנו לשלום!" אני חיקיתי אותו
ואמרתי: "גם אנחנו.
" הסתכלנו אחד על השני זמן מה, פעורי פה.
אותו המנהיג שלהם שוב דיבר: "באנו לשלום, אנחנו התרסקנו כאן,
ה-ת-ר-ס-ק-נ-ו",
כולנו התפקענו מצחוק כשהוא אמר את זה, זוכרים? איי זה היה
מצחיק...
הוא המשיך: "אנחנו זקוקים לדלק המיוחד שלנו כדי להמשיך במסענו
ולהתקיים
הדלק שמו סמובר, השם נשמע קצת מוזר אבל אצלנו זה מותר.
אנחנו מקציבים לכם שתי דקות ואם הוא לא יימצא בידינו, אנחנו
מפוצצים את עצמנו!"
ואנחנו נשפכנו מצחוק, היה גדול, אה? אבל אז הוא הכריז: "נפוצץ
את עצמנו ביחד עם הכדור שלכם! בהצלחה, מ-ע-כ-ש-י-ו!!!". הוא
חייך אל הצפרדע שעל כתפו וצחק בקול רם.
איך פחדנו..."

ראש העיר עצר שנייה הוציא ממחטה וקינח את אפו: "תמשיך אתה!"
הוא הפציר בי.
"אין בעיות אחי" השבתי.

לפני יומיים כשהרגשתי חסר תקווה לחלוטין, ישבתי וחשבתי ושקלתי
והרהרתי, עד שהגעתי להחלטה- אחזור לי לעיר מולדתי אבל בד ובד
אני מעיסוקיי לא אפרוש ויהי מה, אני אלך לי לשם ואציע לחבר'ה
את המטעמים שלי, לא ירצו- לא יקבלו, ירצו-יקבלו. אם ירצו להעיף
אותי, אחזיק בקרנות המזבח, אני פטריוט אמיתי- אשאר בעיר הולדתי
(רמת המזנונים).
וכך הוצאתי מתיקי את הסנדויץ' שלי, דפקתי איזה ביס ויצאתי
לדרכי...כך הלכתי שעות על גבי
שעות, יממה שלמה הלכתי עד שראיתי מרחוק את שער העיר, שמתי לב
שהתעוררה שם מהומה קטנה...

ראש העיר נכנס לדבריי: ותאמינו לי, דיברתי עם הגמד הזה,
המוכיחיקן, ניסיתי לברר מה הם רוצים מאתנו, והוא רק אמר לי:
"אני רוצה את הסמובר שלי", לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, רק
אמר לי שנשארה דקה לפיצוץ עולמנו.

המשכתי בדבריי:

"וכך דילגתי לי עד שהגעתי לשער העיר, אפילו שומר לא היה שם."

ראש העיר:" כולנו הבחנו בך מתקרב, זיהינו אותך, ואף היו כאלה
שהפטירו בשאט נפש: לא שוב הוא, רק הוא חסר לנו" כמובן שאני לא
הייתי ביניהם.
ואז קם ילד מהקהל וצעק: "אבל אבא, אתה כן אמרת את זה" ומיד
השתיקו את אותו החוצפן.

אמרתי: "בפתח  העיר ראיתי את הכלב שלי, אמרתי לו שלום והצעתי
לו קצת אוכל" . אך הוא ברח ממני, התקרבתי אל ההמון, וכשנכנסתי
למעגל, כולכם אמרתם לי: "עוף מכאן!" והמוכיחיקן העיף מבט לעברי
ופיהק, נשארה לכם עוד חצי דקה, הוא אמר. אני לא הבנתי במה
מדובר.
האמת, הבחורצ'יק הזה נראה קצת מוזר.
חזרתי לסורי, כמו שאתם בטח אומרים, והצעתי לכבד בקצת
מהסנדוויצ'ים שלי
שאלתי את מירו אם הוא רוצה קצת, הוא אמר לי: לא, לא בא לי
היום.
כולכם התחמקתם, פניתי גם לבחורצ'יק הזה עם 7 העיניים שמאחוריו
נראו עוד הרבה כמותו.
גם הייתה לו צפרדע על הכתף, דווקא נחמד.
רציתי להיות ידידותי ושאלתי גם אותו.
הוא הסתכל על השעון שלי ואמר: 5 4 3 2 1 ואני פניתי אליו שוב,
אדוני, אתה רוצה קצת?
המוכיחיקן הסתכל וצעק  בהתלהבות: "ואללה מצאתם את זה!!!!!
עכשיו אתם לא תמותו! נערי, בזכותך אנחנו חיים היום".
הוא לקח את כל התרמיל שלי, איזה חזיר,איזו גסות רוח,  הם
העבירו אותו מיד ליד עד שאחד שפך את הכל לאיזה מיכל גדול מודבק
על מבנה דמוי צלחת.
הצפרדע שעל כתף המנהיג עשתה "קווה קווה" והוא פנה אליה ואמר:
"אל תדאגי יש מספיק לכולם", צעק משהו והביא כריך אחד לצפרדע,
היא בלעה את הכריך בחיפזון רב והנה פתאום נהייתה לנסיך חלומות,
ההמון היה המום ושאל לפשר הדבר. הנסיך הסביר שמכשפה אחת הטילה
עליו קללה והפכה אותו לצפרדע וחייבה אותו להסתובב ביחד עם
המוכיחיקנים עד אשר מישהו שרוצה לתרום לחברה יביא לו לאכול את
הסמובר שייוצר בכדור הארץ.
כולם התפלאו: "ואוו". הנסיך הגיש ידו לכלב שלי שהיה בקרבת מקום
ואמר: נסיכתי, עכשיו המכשפה לא תפריע לנו, הכלב שלי נבח "ואף
ואף" וכך הם הלכו יד ביד עד שנעלמו באופק.
יש מספרים שהם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה... טוב, נחזור
לענייננו אחריי שהמוכיחיקן נפרד מחברו הטוב, הודה לי עד מאוד
וכולכם צפיתם במחזה המרהיב והסתכלתם עליי, אני נשאתי עיניי
למוכיחיקנים בעוד הם ממלאים את מיכל הסמובר וכחכחתי בגרוני.
אתם, אני זוכר, אמרתם לי: "זרובי, אנחנו מצטערים, לא התכוונו,
לא היינו בסדר שזלזלנו בך, נכין לך טקס מחר, אתה גיבור...".
כולה מה שרציתי זה שהיצורים המשונים האלה ישאירו לי כריך אחד.
כמובן שבהוקרתכם מצאתי נחמה פורתא, אף פעם לא  הוקירו אותי...

ראש העיר: "ובזכותך , אנחנו עומדים כאן היום."
- די, די, זה לא רק בזכותי, זה גם בזכות החמצן שנטש אותי בקרחת
הג'ונגל והודות לו ישבתי    
 וחשבתי ובזכות זה חזרתי העירה.
- כן אבל אל תשכח שהלכת לג'ונגל כיוון שהעיפו אותך ממגדל פיזה,
והגעת אליו בגין ניכור מוחלט
 אליך בצרפת, שהגעת לשם מכיוון שאף אחד לא קיבל אותך בשאר
המקומות שהלכת אליהם,
 עקב זה שאנחנו אנו זלזלנו בך ודחינו אותך...
- נכון, אז כל העולם קיים עכשיו בזכותכם, תושבי רמת המזנונים.

מחיאות כפיים סוערות נשמעו בכל רחבי העיר.
ברגע זה הרגשתי סוף כל סוף רגשי חיבה שלהם ייחלתי כל הימים.
וחוץ מזה פרוסה עם שוקולד קטשופ זיתים וענבים לא נהפך למנהג
תמהוני.
אלא ללוקסוס המוני.

ראש העיר הצהיר מיד אחר כך:

"נכון שישנם כאלה עם תכונות או מנהגים שונים,
אך ייתכן שנשמתם זכה, אז למה לקנות לנו שונאים?!
אפילו עם אדם כלשהו הוא אקוצנטרי ומוזר
זה לא אומר כלום וראיתם זאת בפרשת הסמובר!"

הקהל עמד על רגליו וכולם שאגו מתוך הסכמה מלאה עם דברי ראש
העיר.
זה מרגש! מחיתי דמעה, אני אנצור את הרגע הזה לעולמי עד!
התבוננתי בכל אדם ואדם בקהל, חברי ילדותי, ופרקתי מטען כבד
שהיה עלי:

"זה לא כזה נורא שאני נודניק או פתטי מדי. עלינו להתייחס אל
אדם כאדם ואל כל מורכבותו ככזה, להבין שחסרונות יכולים להפוך
למעלות. מה גם שאם נבחן זאת, יתברר שבמקרים רבים הם נגרמים
מדברים הנסתרים מהעין או טומנים בחובם מניעים טובים ותכונות
אחרות.
ידידיי, כולכם נבראתם בצלם. באחד ממסעותיי, אני נזכר, במישהו
שאומנם לא לקח את הכריך שהגשתי לו אבל גילה חיבה רבה, לא
לסנדויץ', לנדיבות שלי.
קראו לו... נו, אני לא זוכר... אה, אלימלך, אלימלך המלך.
אני אפילו זוכר ששבוע לאחר מכן, שהייתי בקרנבל בברזיל ראיתי דף
זרוק על המדרכה, הרמתי אותו והיה כתוב שם באותיות של קידוש
לבנה שיר ובסופו חתימתו של אותו אלימלך.
זה התחיל כך...
אדרבא, ותן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונו..."    


ואז, אחזתי את דוכן הנאומים שעל הבמה ואמרתי מתוך שמחה עצומה:
"חבריה, הבה ננצל הזדמנות זו ונרים תרומה לנזקקים. כל המעונין
שיביא לכאן מוצרי מזון".

כל הקהל נכנס למוזה והתלהב מהרעיון, אנשים קמו אחד אחר השני,
אחד הציע ממתקים, אחד מוצרי חלב ולפתע פתאום קם אחד מהקהל
והכריז:
"ברצוני גם לתרום" אמר בהתלהבות והוציא שקית מלאה.
"הנה לכם כמה חפיסות אגרול ממולא בשוקולד, טחינה, פצפוצי אורז
ובצד מלפפון חמוץ!"
כל האנשים השתתקו, הביטו בו בהבעה מוזרה ואמרו: "איכס, יא
מגעיל, אגרול ממולא בשוקולד, טחינה, פצפוצי אורז ובצד מלפפון
חמוץ?!
עוף מכאן, כאן אתה כבר לא נחוץ!".