הרגשתי כאילו אני נכנסת לתוך סרט אימה, השקט והחושך,
המבטים שננעצו בי, קורעים מעליי את בגדיי בדמיונם החולני.
הקור הימם אותי, לא הצלחתי להתקדם, "רק עוד צעד!"
צעקתי בשארית כוחותיי ונפלתי לתוך סמטה חשוכה ללא מוצא.
כמו להקה של זאבים טורפים הם סבבו אותי, נוהמים,
מרתיעים אותי הישר אל הפינה החשוכה היותר בעיר.
ידעתי, לא סתם קראו לה "מאורת השדים",
הקור היה חודר עצמות, הרגשתי כמו שלד שדוף וקפוא
שמתהלך מול להקה של חיות טורפות שרק רוצות לבתר את בשרי.
הזוהמה שעטפה אותי, נפלתי, כמו ערימה של עצמות מרוסקות.
רוח הערב הקרירה הפכה למערבולת שנאה.
הרוח והגשם הפכו למעין ענן סורר שרדף אותי.
גשם אימתני שטף ממני אט אט את נשמתי.
מוטלת על הרצפה ללא רוח חיים, ללא שמץ של טוב,
ללא כל הטוב שהיה בי.
קליפה ריקה, נבולה, על מצע של לכלוך וזוהמה;
ואמי עליי, ממררת בבכי על מר הגורל שנגזר על בתה,
דם מדמה, שנפלה כאבן אל באר באין שומע,
במופע האימים הזה.
דמעה קטנה גלשה מעיני על לחיי בשקט,
ליקקתי את שפתיי ושתקתי, רק רציתי לשמוח והם הרגו אותי,
שאבו ממני כל טיפת שפיות,
הפכתי עבד לחומר שחשבתי שיציל את חיי.
פנס הרחוב נכבה.
5.5.2005 |