פעם שאלתי מת:
-"מת - איך זה להיות מת?"

-"אתה ודאי מסתלבט" ענה המת.

-"לא ולא, ועכשיו באמת, זה טוב או חטא?"

-"חטא?!" תמה המת, "למה חטא? אף אחד לא נשאר כאן, כולם עוברים,
ובטח שהזמן לא מחכה, ולמה שאני אחכה לזמן?"

-"ואולי זה כואב?" אני חושב.

-"גם ברית מילה זה כואב", הוא ענה והסתובב.

-"ומה אתה שומע?" אני צועק למת.

-"ומה אתה שומע כששקט?" לחש המת, "ורואה כשאין אור, ומרים
כשאינך יכול לשאת?"

-"ויש לך מנוחה?" שאלתי מתגמד.

-"יש ויש!" ועוד 'יש' הוסיף ההד. "הרוח מנשבת, ונמלים חרוצות
אוגרות בי מזונם, ואתמול ציפור וירח שרו לי את שירם... ותגיד,
לך יש מנוחה?" הפתיע המת.

-"ודאי!- הרי אני חי!" לא נבהלתי, וחיוך על פני.

...

-"ולמה הלכת?" שברתי את הרגע השקט.

-"איך אלך, ואני כבר מת?" בכה המת.

-"אל תבכה" הושטתי יד.

-"איני בוכה, כך אני שותה.." דחה המת את היד.

-"צפוף פה, אני זוכר שהיית גבוה מאד" שמתי יד על סנטר.

-"תבין" אמר המת, "פה זה שונה - אין גובה, יש רק עומק, ולא
יותר"

-"ואינך מצטער?" שאלתי את המת.

-"ומדוע שאצטער? יש לי הכל, וגם בכלום אני אוחז. ומדוע שאצטער?
חברים מבקרים אותי לפחות פעם בשנה, וגם המשפחה, ואפילו סבתא
מביאה לי שושנה. ומדוע שאצטער? יש לי גם פסנתר..." חייך המת
ואצבעותיו נעו בשלווה.

-"ומי יקשיב לנגינתך?" שאלתי אותו, "ומי יאזין לשברון ליבך?
ולמי תספר על חלומתיך הרבים? ועם מי תבשל דברים מצחיקים? בטח
שלא עם אנשים מתים!"

-"אתה יודע" המת הסתגר, "אולי אתה צודק... אבל רק כשמדובר
בחיים שלך!" הוא קימץ את עיניו, "אבל חיי היו שונים, אולי בכלל
לא היו לי חיים..."

-"עם זה אני לא מסכים!" מחיתי וכולי עצבים, "כל חייך נתת
לאחרים! נתת---"

-"ומה נתנו לי?" קטע אותי המת.

שוב רגע שקט...

"זה כמו באר ללא נביעה,
אם נשתה יישאר רק חור באדמה..."
"ואני" אמר המת,
"כבר לא נותר לי מה לתת".