ישבנו על הצוק רק שנינו, היא ליטפה את שיער ראשי בעודה שוכבת
על הגב עירומה, וראשי מכסה את איבר מינה. זו היתה שתיקה ארוכה,
רעשי ההתנשפות שלה דמו לרעשיו כלב מעולף.
הרמתי ראשי, הישרתי מבטי אליה, ראיתי איך עיניי נוצצות בעיניה,
פתחתי את פי וציטטתי לה קטע אסור מבחינתי:

"פעם הורגז מתנומתו הקצרה, המלאה חלומות רעים, וראה לפניו את
הזאבה האדמונית. היא ישבה לפניו על הכלבים הרובצים לרגליו,
ייבבו וייללו, אבל היא לא שמה לב אליהם. מבטה היה מכוון אל
האיש, וגם הוא נעץ בה רגע את עיניו. כל איום לא היה במבטה. הוא
ידע שהבעה זו אינה אלא פרי רעבונה הגדול. הוא היה בעיניה כחומר
מזון, ומראהו עורר בה את התיאבון לאכילה. ריר נזל מפיה הפעור,
והיא ליקקה את פיה מתוך הרגשת תענוג שהקדימה לבוא".

היא הזילה דמעה, צלילה מהירה לאדמה, התנפצות ושבירה. רציתי
לחבקה אך המגן החושי שלי לא נתן לי, ברקע נשמעו רעשים מהכפר
הקרוב שנמצא במרכז העמק. היא התגלגלה הרחק ממני - מטרים
ספורים, כל גופה נחבל, נדממה מבפנים כלפי חוץ, הסטתי מבטי
ממנה.
לאחר שהפסיקה להשמיע אנחות כאב התרממתי ובאתי לחבקה מאחור, אך
התבזיתי לגלות שהיא כבר מזמן התאבנה. מעיניי זלגה דמעה על מר
גורלה, היא התאבנה אל תוך לחיי.

כמו זאב יללתי, ולא יכולתי להפסיק, הדמעות כבר לא זלגו עוד.
התעוורתי מחוסר שינה, ומאי היכולת להסתתר מאור השמש המסנוורת,
זה היה ליל ירח מלא. יש רק אחד בחודש, למרות שאני עדיין
מקווה.

בלילה שלמחרת רצחתי נשמתי כדי להגיע לשליט, דרשתי שאותה לי
יחזיר. "זה או היא או אני והוא חייב להחליט".

שוב מוות, חזרתי לחיים, בלילה השלישי כבר לא היה ירח, זה היה
ירח צלול, הבנתי שרומיתי, אך כבר לא היה בי עוד כוח, כך סתם
לקום לשום מקום לברוח.

שנים שלא זזתי ממנה, התאבנתי רגשית גם אני, ועד היום אותה דמעה
נמצאת על לחיי.

תמיד שם בשבילך, וכמו שתמיד לא הבנת --> (לחיי = הלחי שלי)

(ציטוט מתוך "פנג הלבן", של ג'ק לונדון)